אני אוהבת להכריח אותו להגיד ולעשות דברים. מאוד אוהבת.
זה כל פעם מחייך ומענג אותי לראות אותו מתפתל קצת כשאני מכריחה אותו להגיד דברים שאני רוצה לשמוע.
כי ככה זה איתו. ככה התרגלתי. כל מה שאני רוצה, אני צריכה לקחת כאילו בכח. אבל רק כאילו.
מעולם לא הכרחתי אותו לעשות או להגיד משהו שהוא לא באמת רצה. לפחות עד כמה שאני יודעת.
שנינו נהנינו מהמשחק הזה, של "אונס" בכאילו. להביא אותו למצב בו הוא לא חושב בהיגיון, ואז לסחוט אותו.
תרתי משמע.
עכשיו זה מרגיש לי שונה.
עכשיו יש לי הרגשה שאני אונסת אותו באמת. כופה עליו דברים בניגוד לרצונו.
וזה לא כיף. ממש ממש ממש לא כיף.
ההנאה שלי נגזרת מההנאה שלו, ואם רק אני נהנית אז זה לא שווה לי, אני לא באמת נהנית, הכל מרגיש לי קצת תפל. כבוי.
יש הבדל גדול בין לשחק בלהכריח לבין להכריח באמת, התעייפתי מלהכריח באמת.
אז ויתרתי, שחררתי, הלכתי.