כשהתחלתי לכתוב פה לפני 3 שנים כמעט,
זה היה בגללו. אמרתי לו משהו שפגע בו
והוא החליט להעניש אותי ולא לדבר איתי
שבוע. השתגעתי, הוצאתי את זה על כל הסביבה עד ש"הוא" אחר שגם כן כבר לא
בחיים שלי התפוצץ ואמר אולי תוציאי את זה
כאן במקום על אנשים שלא עשו לך כלום?
ואני שלא כתבתי מעולם פתחתי בלוג.
זה היה השיר הראשון ששמתי:
הוא היה חלק כ"כ גדול מהחיים שלי, החלק הכי טוב בי עד שזה מרגיש שהוא טבוע בי, בכל נים, בכל וריד, בכל תא בגוף ובכל נשימה. לאבד אותו מרגיש לי כאילו כרתו לי גף ואני צריכה ללמוד לחיות בלי זה. וקשה לחיות בלי הלב שלך, קשה לי אפילו לנשום.
זה היה הצלצול שלו אצלי, הוא שר לי אותו
כמה פעמים ואני צחקתי ובכיתי בו זמנית.
אני הייתי השקט שלו, הבית שלו והרסתי
את זה. והרסתי את עצמי הכי הרבה.
כי הוא יהיה בסדר, הוא ישכח אותי, מהר,
מהר מידי, ויבנה לו בית אחר.
בחיים לא יהיה לו בית כזה, כי למרות כל הרע
שעשיתי לו, אף אחת לא עשתה וגם לא תעשה לו כל כך טוב כמו שאני עשיתי, אבל אני גם
מקווה שלא תעשה לו רע כמו שאני עשיתי.
אבל יהיה לו בית מספיק טוב.
ואני? אני אלמד לחיות בלי הלב שלי שנשאר
אצלו לתמיד, למרות שאין בו צורך עוד.
כי הוא מה שהלב שלי בחר.
