"איך את יכולה להשוות אותה אליך?! היא
הרבה יותר ממך! היא הולכת איתי לסרטים!"
בהתחלה לא ייחסתי למשפט הזה חשיבות,
היה יותר מידי רעש סביבי ובתוכי, הייתי עסוקה
בלהתמקד בדברים אחרים, כמו כמה אני
מתגעגעת אליו, ולהוכיח לו שהוא מתגעגע אליי
לא פחות. הייתי עסוקה בלנסות ולהילחם.
כי כזאת אני בדר"כ. לא מוותרת בקלות על מה
שבאמת חשוב לי. והוא מה לעשות, חשוב לי.
אבל כשהן הורידו אותי בבית, וישבתי איפה
שאני תמיד יושבת ומדברת איתו אחרי בילוי
כלשהו, במקום לדבר איתו שחזרתי שוב ושוב
את השיחה, זו הכתובה וזו שבטלפון.
ופתאום המשפט הזה עלה לי למודעות.
"איך את יכולה להשוות אותה אליך?! היא
הרבה יותר ממך! היא הולכת איתי לסרטים!"
וזה כל מה שמהדהד לי עכשיו בראש ובלב.
שוב ושוב בלופ מטורף שלא נותן לי מנוח, נרדמת
ומתעוררת כל חצי שעה עם המשפט הזה.
כל מה שנתתי, כל מה שהוא כ"כ נהנה לקבל,
מתגמד לעומת המסיבות.
האהבה, החום, הקבלה, האוזן, הכתף, השכל
והלב, לא שווים כלום.
כי אני לא הולכת איתו לסרטים!
עצוב מאוד ומצחיק בו זמנית.
לא?
