לומדת לדבר אחרת

שנתיים עברו מאז הפעם האחרונה שנאלצתי 

לנסות ולנחם חברה קרובה על אובדן מישהו אהוב. 

אז נכון שהפעם לא מדובר בבן זוג צעיר שנלקח 

במפתיע אלא באבא מבוגר וחולה מאוד אך זה 

לא עושה את הצער של המשפחה לנסבל הרבה

יותר. ואני לא יכולה לעזור בכלום חוץ מלהיות שם

איתה ובשבילה. לחבק ולבכות איתה כשצריך,

להצחיק אחרי הדמעות ולנסות להקל קצת על 

המצפון שלה שבכל הצער והאובדן שהיא חשה

כעת, מעורבבת גם סוג של הקלה שהוא לא 

סובל יותר, להרגיע אותה שהיא לא מפלצת. 

כשיצאתי ממנה התחלתי לחשוב על כל האנשים

שאיבדתי בזמן האחרון. להבדיל אלף אלפי הבדלות

הם עדיין בחיים ומקווה שישארו כך עוד זמן רב 

מאוד אך אובדן זה בכל זאת אובדן. על חלקם אני

שמחה שיצאו מחיי, הם היו מעמסה מיותרת 

שסחבתי שנים ולא עשו לי טוב ועל חלקם....

אני מרגישה את אבדנם ככאב פיזי עדיין.