לומדת לדבר אחרת

ניהלתי איתה שיחה.

הזכרתי לה שפעם היא אמרה לי שהיא הרבה יותר פתוחה איתי מאשר אני איתה וזה בסדר לה, כי היא מבינה שכזאת אני וזה לא אישי.

ניסיתי להסביר לה שאיתה אני הרבה יותר פתוחה מאשר עם אנשים אחרים, אבל גם איתה אני שומרת על חלקים מעצמי.

כי אני מצפה לפגיעה, תמיד.

וכשהפגיעה מגיעה אני מחבקת אל עצמי את מה ששמרתי ומלטפת את מה שכואב.

מסתגרת בתוך הקליפה שלי ומלקקת את הפצעים.

ואז הוא נכנס לי לחלום.

שניהם התערבבו לי למין בלילה לא ברורה של כאב ומלים שאני לא מוציאה באור יום.

מכיוון שאני לא זוכרת לרוב את החלומות שלי, אולי זו דרכו של היקום להגיד לי לשחרר את מה שכואב?

יש דברים שלא צריך להתעקש עליהם.

הראש שלי מבין את זה טוב מאוד.

אולי בקרוב הלב העקשן והמפגר שלי יבין את זה גם.