עברו 15 שנים מהערב החורפי
ההוא אבל אני עדיין זוכרת כל
פרט ופרט כאילו היה אתמול.
גררת אותי לטיול בגשם, מתעלם
מהתירוצים שלי בחיוך ההורס
הזה שגרם לעיניים שלך
להיראות עוד יותר ירוקות
ומנצנצות. "אוח אתם הישראלים,
התרגלתם יותר מידי לשמש, קצת
גשם ואתם חושבים שתימסו.
את לא מתוקה ולכן גם לא תמסי".
כן, כי אתם הסיציליאנים ממש
רגילים לכפור וסערות, חייכתי
אליו ונכנעתי.
איך אפשר היה לא לתת לו מה
שרצה, הרי כל כמה חודשים היה
מגיע אליי משוודיה לשבוע
שבועיים כדי להיות איתי כי אני
הייתי עסוקה מידי בשביל לנסוע.
אז טיילנו, ונרטבנו, ושרנו, וצחקנו,
ורצנו לרכב להתחבא כשהגשם
נהיה חזק מידי. מדליקים חימום
ורדיו ומתנשקים כמו שני
טינאייג'רים מצחקקים ואז השיר
הזה. אוח. השיר הזה. ואתה שוב
גורר אותי החוצה ומצמיד אליך
לריקוד איטי, שר לי באוזן ומלטף
את שיערי הרטוב, נושק לפניי
הרטובות והקרות אך הכל כך
מחוייכות.
והנה, עברו 15 שנים, ושוב השיר
הזה ברדיו, ואני נושמת את
זכרון הבושם שלך לתוכי, מרגישה
את הזרועות העוטפות אותי,
מרגישה את הפנים שלי שוב
רטובות ולא רק מגשם.
כי אתה כבר לא יכול לגרור אף
אחת לרקוד איתך בגשם.
}{
