לומדת לדבר אחרת

מישהו שר לי את השיר הזה היום.

לא, הוא לא הקדיש לי את זה והוא לא התכוון לזה, זה פשוט קפץ לו ברשימת צפייה או משהו.

אחרי שניתקנו אני עפתי כל כך אחורה בזכרון לתקופה שעוד הייתי נשואה וחשבתי שאהיה איתו לנצח ונקים משפחה

לתפארת מדינת ישראל :)

הוא היה שר לי את השיר הזה כל הזמן, אני חושבת שהוא אפילו התכוון לזה בזמנו.

בנסיעות מחוץ לעיר כשהיינו נוסעים להוריו לסופ״ש כשלא יכול היה לתת לרגע אחד לעבור מבלי לגעת בי,

הוא היה תופס לי את היד רוב הדרך ונוהג ביד אחד.

כשממש לא הייתה ברירה היה שם את היד שלי על הרגל שלו, רצה להרגיש אותי קרוב כל הזמן.

ואני? אני הייתי עוצמת את עיניי, מקשיבה לקולות של שניהם, סופגת את חום אהבתו ומחייכת, חשבתי שנחיה כך כל הזמן.

ואז התעוררתי.

אבל לפחות עכשיו אני שומעת את השיר ומחייכת שוב.

חיוך נוסטלגי, חצי עצוב, אבל חיוך זה חיוך :)