לומדת לדבר אחרת

אני מאוד אוהבת מלים. אוהבת לשחק בהן ואיתן, ליצור רצף הגיוני (לפחות לי) שיצליח להעביר ולתרגם את הרגשות שלי מהראש ומהלב החוצה. 

כאן יש כותבים וכותבות בחסד עליון, שיודעים ממש ליצור תמונות בעזרת המלים שלהם, גורמים לי להתרגש, לצחוק, לבכות ולכעוס בהתאם למה שהם רצו.

אבל יש גם צד פחות יפה לזה, אני קוראת להם ה"ציידים". 

אשפי המלים האלה טווים את חוטי המשי שלהם סביב אנשים תמימים. 

הם יכולים לגרום לכל אחת ואחד להאמין שרק להם נכתבו המלים הנפלאות והמרגשות האלה ולא חושבים על הנזק שהם גורמים לאנשים רגישים ושבריריים. 

הם הוסיפו עוד חריץ בחגורה וממשיכים הלאה בלי לקחת אחריות על מה שהם משאירים מאחור. 

זה מעצבן אותי. ממש. 

http://www.youtube.com/watch?v=1SZrJLMTO-8