אם הייתי צריכה עוד כאפה שתעיר אותי אבל מצלצלת ממש,
אם הייתי צריכה עוד הוכחה לכמה הכל חולף ושאסור לדחות דברים כי הכל נגמר אז קיבלתי.
יואב39, רובכם לא מכירים אותו, הוא כבר שנה לא כאן אבל הוא היה חבר טוב שלי, קצת מעבר אפילו.
ממנו קיבלתי את המחמאה הכי יפה שאי פעם קיבלתי: "כשאני איתך אני רעב לגוף שלך, כשאני לא איתך אני רעב לראש שלך".
היה לנו משחק שנמשך כמה שנים, מתקרבים, נוגעים והולכים, תמיד במחשבה שמתישהו משהו יקרה.
היו לנו המון שיחות נפש ארוכות, הרבה צחוק, חלקנו ועזרנו אחד לשנייה ברגעים לא כ"כ טובים, הרבה נשיקות.
פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה לפני שנתיים, עשינו נסיונות להיפגש אבל לא ממש התאמצנו, שנה שלא דיברנו בכלל,
נזכרתי בו כמה פעמים אבל תמיד הייתי עסוקה מידי, היה לי משהו או מישהו יותר מעניין לעשות.
יש זמן, חשבתי, אנחנו עוד נחזור לקשר היפה שלנו.
אז חשבתי.
לפני כמה דקות קיבלתי שיחת טלפון מגיסתו, היא עברה על הטלפון שלו ומצאה את המספר שלי שם.
"נסי(השם האמיתי שלי) הנסיכה שלי"
בדמעות היא סיפרה לי שהוא היה חולה מאוד בשנה האחרונה והיום הוא נפטר.
סוף המשחק. אין יותר זמן ואין יותר "יואב".
אני כ"כ מצטערת שלא הייתי שם בשבילך.
כ"כ בוכה אותך, את כל הזמן שבזבזתי בלא לשמוע את קול הצפרדע שלך ולא להרגיש את החיבוק המכיל שלך.
איך איש כ"כ רזה יכל להכיל כ"כ הרבה?
כ"כ מצטערת שזאת הכאפה שהייתי צריכה לקבל.
לא יודעת אם אתה זוכר אבל זה השיר שקירב בינינו, שמנו אותו בו זמנית בבלוג שלנו לפני שנים ומשם התחילה ההיכרות שלנו.
אני אוהבת אותך וכבר מתגעגעת.
תנצב"ה.
