חיתנתי היום עוד חברה.
הייתה חתונה מאוד יפה בפינת חמד קסומה בחיק הטבע הירושלמי.
אחרי האוכל הגיע שלב הנאומים.
אמו של החתן (שאני לא אתפלא לגלות שהיא שולטת אכזרית בעלת ותק מפואר בכלוב) נאמה נאום קצר לשמחתי הרבה ואילו אבי הכלה חפר קצת אבל בצורה חביבה אם קצת מפוזרת. בין שלל הדברים והברכות שלו הוא איחל להם לאהוב אחד את השנייה למרות ובגלל כמוהו וכמו אשתו.
אני מייד נזכרתי בהוא שבתקופות היותר טובות שלנו הייתי אומרת לו שאני אוהבת אותו למרות ובגלל, כמובן שמייד התעצבתי לי כי למרות שהוא אהב אותי, זה לא היה למרות ובגלל.
ואז שמו את שיר הסלואו של הזוג הטרי
אחרי שכמה דמעות זלגו על לחיי (כבר אמרתי לא פעם שיש שירים שמרגשים אותי עד דמעות וזה תמיד היה אחד מהם), הבנתי משהו.
איך אני יכולה לרצות ולצפות שמישהו יאהב אותי למרות ובגלל כשאני לא אוהבת את עצמי כך. אני אוהבת את עצמי בגלל לא מעט דברים טובים שיש בי, עם הלמרות יש לי בעיה קשה.
אז אולי זה אכן התור שלי לאהבה.
שלי לעצמי. למרות ובגלל.
הגיע הזמן לא?
