לומדת לדבר אחרת

שלובים שבורים, זה מה שאנחנו. 

במהלך ה"יום-יומיים" שאנחנו מכירים הבטחנו לא מעט דברים אחד לשנייה. את חלקם הגדול קיימנו יאמר לזכותנו. אבל דווקא את מה שלא -אנחנו זוכרים. 

טוב זה לא באמת מפתיע, זה שווה ערך לזה שקודם כל אנחנו שוכחים את הטוב שהיה. 

אתה למשל שכחת ממש מהר את כל הטוב שהיה, את כל מה שקיבלת ממני ונתקעת על הרע. 

אני למשל, שכחתי את כל הדברים שכן קיימת וזוכרת רק את זה שהבטחת לי שלעולם לא תשים אותי שוב בצד,שלא תפגע בי כך שוב, גם הבטחת לי שלא תחליף אותי, לא תשכח אותי ולא תפסיק לאהוב אותי. אז הבטחת.  So fucking what eh?

אני הבטחתי שאם זה בכל זאת יקרה שוב אני אנעל את הדלת ולא יהיה לך לאן לחזור יותר. 

שלושה חודשים בול עברו מהיום האחרון שדיברנו, עברנו את השיא של הנתק הקודם מלפני 3 שנים. 

אז זהו, כיביתי את האור, נעלתי את הדלת ותליתי שלט: "זהירות בית נטוש, עלולים להיות כאן בורות ורוחות רפאים", את המפתח זרקתי לתהום. 

זאת הפעם האחרונה שאני כותבת עליך ומקדישה לך/לנו שירים. 

היה לנו (גם) טוב, לא?

}{♡

 אני מתה.