לומדת לדבר אחרת

אני אישה של רגשות עמוקים, על כל קצוות הסקאלה; כשאני שמחה זה מתפרץ החוצה ומדביק את הסביבה, גם כשאני עצובה, כשאני כועסת הקירות רועדים ואנשים תופסים מחסה וכשאני "in lust" אני שורפת. 

בתקופה האחרונה אני קצת כבויה. 

לא עצובה, לא כועסת, פשוט קצת כבויה. הכל קצת חיוור ותפל, עמום- זאת המילה המדוייקת. 

אני יוצאת, מבלה, שותה, מזדיינת, עובדת, מכירה אנשים חדשים ואפילו מטפלת בעצמי יותר טוב מאשר אי פעם ב10 השנים האחרונות אבל הכל עמום, על אוטומט.

כשאני בוכה לו על זה הוא מלטף ומרגיע אותי שזה בסדר, הגוף שלי יודע מה טוב לו/לי, עכשיו זה לא הזמן להרגיש, עכשיו זה הזמן להחלים ולהתמקד בעצמי, לסדר לעצמי מחדש את סדר העדיפויות הנכון. 

והוא צודק, וזאת רק אחת מהסיבות ללמה אני מחזיקה אותו כבר 20 שנה ❤

_{#מזלשאתהקיים}