לומדת לדבר אחרת

לא יודעת למה דווקא היום אני מרגישה תחת מתקפה. 

כל דבר מזכיר לי משהו. 

פותחת את המקרר ונזכרת באחד שהיה צועק עליי שקפה זה לא ארוחת בוקר. 

מדליקה את הרדיו ובFM88 החליטו לשים אחד אחרי השני את "השירים שלנו". 

שוטפת כלים ונזכרת בהוא שהיה צוחק עליי שבמקום לריב איתו הייתי הולכת ושוטפת את כל תכולת הארונות עד שהייתי נרגעת. 

עושה סדר במגירות ומוצאת ואת כל כרטיסי הברכה שהיא הכינה וכתבה לי ואת התמונות המושקעות שצילמתי ופיתחתי במיוחד בשבילו ומעולם לא היה לי האומץ לשלוח לו ואפילו לא סיפרתי לו עליהן. 

בום, בום, בום.

אחד אחרי השני הזכרונות לא מפסיקים להכות בי והגלים הנוסטלגיים שמציפים אותי לא מפסיקים עד שזה כבר אפילו לא חצי מצחיק ונהיה רק עצוב. 

מן יום שכזה שסופו משאיר אותי פקעת עצבים חשופים. 

אבל זה מה שקורה כשחיים הרבה ועל הדרך עושים גם לא מעט פניות לא נכונות.  

https://www.youtube.com/watch?v=7wtfhZwyrcc