יצאתי עכשיו מהופעה אקוסטית של אביב גפן וערן מיטלמן בזאפה בירושלים. הלכתי לבד, מבחירה, אני מאוד רגישה למוסיקה והשירים של אביב שזורים בחיי, הם תמיד היו שם ברגעים הכי עצובים שלי ולכן ידעתי שכשאשמע אותם יש סיכוי גדול שדמעה או שתיים (או מאאאאתיים) יזלגו על לחיי ולא רציתי חברה.
כן, יש לו קול של צפרדע והוא הראשון שצוחק על עצמו (ועל אחרים), אבל יש משהו בהגשה שלו של הטקסטים הנפלאים שהוא כותב שלדעתי האישית אף אחד לא יוכל להגיש כמוהו.
לפני השיר האחרון של ההופעה (לפני ההדרן כמובן) הוא פנה לקהל והודה לנו, אמר שבמהלך כל השנים שהוא פעיל הוא הרוויח המון אוזניים שהתחברו לשירים שלו, אמר שהקהל שלו מיוחד כי כל אחד ואחד שמגיע להופעות שלו מחובר אליו באופן אישי, אהבה ראשונה, לב שבור, פרידה, אכזבה, לכל אחד יש שיר שלו שמלווה את הסיטואציה. זה כל כך נכון. במיוחד לנו הנשים, אני לא חושבת שיש הרבה שלא היו רוצות שיכתבו להן ועליהן כאלה שירים נפלאים.
אז למרות שלא כתבת לי שום שיר אביב, תודה לך שכתבת כל הרבה שירים נפלאים שגרמו לי להיות מסוגלת לשחרר חלק מהכאב ולבכות אותו החוצה.
