הייתי אמורה כבר להפנים את השיעור הזה בחיים ממרומי גילי המופלג לא?
אז זהו שלא.
אני כל פעם מצפה ומתאכזבת מחדש, אני לא יודעת והאמת שגם לא רוצה לדעת אחרת, אם אפסיק לצפות ולקוות זה די סימן שאיבדתי תקווה וטעם לחיים.
כל פעם מחדש אני מתעצבנת מזה שאת כל הדברים הטובים שאני עושה מקבלים כמובן מאליו כי מצפים ממני להצטיין או מינימום להיות "רק" טובה מאוד במה שאני עושה, זה מה שהרגלתי אותם הרי, אבל כשאני עושה טעות...אוי ואבוי, סוף העולם מתקרב וכל אחד חושב שהוא יכול לעצור אותי במסדרון ולהגיד לי "באמת נסי, ממך לא ציפינו".
כושיליראבק ארס של הפרקציוניזם שלי שהרגיל אותם ליותר מידי טוב.
ואם מנהל האירועים עוד פעם יגיד לבוס שלי: "היית מאמין? נסי שלך לא מושלמת!" אז אני אפתח את הפה על סגניות במלון 5 כוכבים שלא מדברות מילה בשום שפה למעט פרחית.
ועכשיו השיר הזה אצלי בלופ עכשיו.
נו שוין.
