אתה יודע זה מוזר.
ככל שהשנים חולפות, אני פחות ופחות זוכרת את מכלול הפנים שלך. אני זוכרת אותך בחלקים, כמו פאזל יפה ואהוב.
אני זוכרת את החיוך הלבן שלך בפנים שזופות תמידית (סיציליאני בכל זאת), העיניים הירוקות המהפנטות שלך, הריסים הארוכות שכ"כ צחקת כשהייתי מתעצבנת שמבוזבזות עליך, והשפתי מוצצת שלך, כמה נבוך היית כשהייתי קוראת להן ככה.
אבל את האנרגיה שלך אני לעולם לא שוכחת, את התשוקה הבלתי נדלית שלך לחיים. אולי כי ידעת איכשהו שהם יהיו קצרים מידי, כ"כ פאקינג קצרים מידי ולכן טרפת את העולם כשיכולת. עשית כל מה שרצית, היית צלם, מדריך צלילה, דוגמן, ואם זה לא הספיק אז גם בשביל הקטע עשית גם דוקטורט בפסיכולוגיה ובשעות הפנאי בין שאר העיסוקים שלך ניצלת את התעודה הזאת בשביל לעבוד עם אנשים וללמד אותם איך להתמודד עם לחץ.
אתה יודע שאני לא מסוגלת לראות סרטי אימה יותר? ניסיתי כמה פעמים וכל פעם הייתי נזכרת איך היינו שוכבים מכורבלים על הפוטון שלי והיית מדגדג אותי בקטעים הכי מפחידים רק בשביל לראות אותי קופצת וצווחת כמו נקבה.
היה לי מעט מידי זמן איתך, לכולנו, השארת כ"כ הרבה אנשים כואבים כשהלכת. נגעת בכ"כ הרבה נפשות עם הנשמה הענקית שלך.
אחותך שלחה לי תמונה של העץ שלך, הוא גדל יפה, כמו כל שנה היא מתקשרת אליי ואנחנו בוכות וצוחקות את החיים שלך. אולי מתישהו אסע לבקר אותה ואת העץ שלך.
אני אוהבת אותך.
TILL WE MEET AGAIN
&sns=em
