כבר שלושה חודשים שאנחנו לומדים אחד את השנייה; את השפה הייחודית לנו, את החלומות, התשוקות, הכעסים והאהבות.
כבר שלושה חודשים שאתה רוצה להיפגש ואני נעצרת, מהססת, מפחדת. משהו עוצר אותי, ההרגשה הברורה שכמה שזה נראה ומרגיש טוב על הנייר זה לא יעמוד במבחן המציאות, כי אתה תרצה שחור ואני ארצה לבן, כי אתה תגיד יום ואני אגיד אבל חשוך כאן.
ואתה משכנע, מסביר לי כמה טוב זה יכול להיות ואני מסכימה, אני יודעת שזה יכול להיות נפלא אבל...
אני עם עצמי מנהלת שיחות וויכוחים ומלחמות בין ראש ללב, עושה רשימות "בעד ונגד" כשמנגד יש כ"כ הרבה ובעד יש דבר אחד - אתה! ובדיוק בנקודה הזו שהלב מנצח את ההגיון ואומר עופי, מגיע לך אותו גם אם אח"כ תשלמי את המחיר, גם אם תתרסקי כמו שלא התרסקת מעולם, אבל לפחות תחווי אותו - במקום להרעיף עליי אהבה, במקום ללטף ולהרגיע, לתת את המשיכה הקטנה לכיוונך, אתה מתקרר ומתרחק, בדיוק בנקודה הכי לא נכונה. או הנכונה, תלוי איך מסתכלים על זה.
&sns=em
