ישבתי אתמול עם שכנה שהייתה חברת ילדות עד אחרי הצבא כשדרכינו נפרדו.
היא בתהליכי גירושין וחזרה לגור לתקופה אצל אמא שלה וקפצה אליי אחרי בערך 20 שנה שלא דיברנו מעבר לשלום שלום.
"תגידי, את לא מתחרטת התגרשת? אם לא היית מתגרשת הרי יכלו להיות לך כבר 3 ילדים כמו שרצית".
חשבתי על זה 2 דקות, לא הייתי צריכה יותר מזה, לא, אני ממש לא מתחרטת. נכון שהוא התייחס אליי נהדר,
חיזר אחריי כמו שאף גבר לא חיזר, וכנראה גם לא ייחזר, הוא חשב שאני הדבר הכי טוב שקרה לו,
קנה לי פרחים, מתנות, היה מתקשר המון, מרעיף עליי מחמאות ואפילו מתכוון אליהם, על הנייר הכל היה נפלא.
אבל הייתי כבויה, לא הייתי מאוהבת בו, אף פעם לא הייתי מאוהבת בו, הוא היה הריבאונד שלי מאהבה ענקית אחרת שלא הסתדרה.
רק שהוא היה בולדוזר, החליט שאיתי הוא מתחתן ואני, אני החלטתי שאני מאוהבת גם, לא עשיתי את ההבחנה בין להיות מאוהבת
לבין לאהוב את האהבה שלו אליי.
נכנעתי ללחצים של המשפחות ושלו והתחתנתי, חשבתי שזה מה שאני רוצה.
רק שמהר מאוד התפכחתי והבנתי שעשיתי את טעות חיי. הייתי נשואה לגבר שלא אהבתי, לא ממש הערכתי גם,
הסקס היה הכי גרוע שהיה לי אי פעם, הפכתי להיות הפולניה מהבדיחות, זו שכואב לה הראש כל הזמן, והיא עייפה,
אה גם הייתי מקבלת מחזור 3 פעמים בחודש והאידיוט אפילו לא קלט.
אני לא יכולה לתאר את תחושת החנק והמועקה שהסתובבתי איתה כל יום, זה נהיה כ"כ גרוע שלא הייתי מסוגלת לישון איתו במיטה.
הייתי מחכה שהוא יירדם ואז מתחמקת בשקט לסלון, או לחדר מחשב, רק לא להיות איתו באותה במיטה.
הייתי אפורה, בלי שמחת חיים, בלי חשק לכלום, אפילו את אז התחלת לדאוג לי זוכרת? חשבת שאני חולה ומסתירה ממך.
אני פשוט גססתי מבפנים.
אז לא, אני ממש לא מתחרטת שהתגרשתי, להיפך, אני חושבת שהצלתי את עצמי.
אז נכון שהייתי שמחה להיות מאוהבת עכשיו, או לפחות בזוגיות שעושה לי טוב, ואם היו לי כמה זאטוטים שמתרוצצים בין הרגליים.
אבל אם לבחור בין להיות לבד, או להיות עדיין תקועה באותם נישואים מזוויעים, או בכל זוגיות רעה אחרת,
כל יום מחדש אני בוחרת בלבד שלי.
יש דברים שאצלי הם הכל או כלום, אין פשרות ובוודאי ובוודאי שאין חרטות
