לומדת לדבר אחרת

מעטים האנשים שאני בוכה לידם. 

דבילי אני יודעת אבל בכי פומבי הוא סימן של חולשה בעיניי. בכי שלי כמובן, כל עוד זה של מישהו אחר זה בסדר. אני אחבק, אלטף, אנגח, אצעק ובקיצור אעשה כל מה שנראה לי נכון כדי לעזור. לא כדי להפסיק את הבכי אלא כדי לעזור. 

אבל כשאני בוכה אני צריכה את הלבד שלי, כי אם אני אבכה ליד האנשים שגרמו לי לבכות זה מראה שיש להם כח עליי ואת האנשים שאני מוכנה שידעו שיש להם כח עליי אני יכולה לספור על אולי 3 אצבעות. אולי. 

אני גם לא רוצה שייחבקו אותי כשאני בוכה. אני אעקוץ ואהדוף כל נסיון "ניחומים" (כמעט).

אבל לפעמים, בשעות מאוד מאוד משונות, אחרי ימים מאוד מאוד משונים הייתי רוצה שיהיה מישהו/היא שאוכל להישען עליהם ולתת לדמעות לצאת. מישהו שיחבק ויטפח לי על הגב משל הייתי ילדה קטנה ויגיד די די, הכל יהיה בסדר. 

https://www.youtube.com/watch?v=Q8T9vB1zIVM&sns=em