הוא בא אליי בחלומות ומדבר איתי.
מספר לי סיפורים חדשים וכאלה שכבר שמעתי.
יושב על קצה המיטה ומלטף אותי.
סטף אתה מת אני מנסה להסביר לו ובעצם גם לי.
אני יודע, בגלל זה אני יכול לשבת פה איתך ואת לא יכולה לגרש אותי כמו אז.
אני לא באמת רציתי לסלק אותך
אני נאנחת ומתכרבלת לתוך החיבוק שלו, לא הייתה לי ברירה.
תמיד יש ברירה הוא מחייך.
החיוך היפה הזה שלו שמאיר את הפנים האהובות כל כך.
זוכרת כשבאתי לפגוש אותך בפעם הראשונה?
נחתתי באילת ונהגתי כל הדרך אלייך ודיברנו בטלפון.
כשהגעתי רצית לברוח, נבהלת פתאום.
בטח שנבהלתי אני עונה וצוחקת.
איזה משוגע אחד טס אלפי ק״מ להכיר אותי והולך לגור אצלי 10 ימים.
אף פעם לא החלטתי מי יותר משוגע, אתה, או אני שהסכמתי אני מחייכת.
ובסוף לא רצינו להיפרד הוא מחייך גם.
כל פעם שחזרת והלכת היה לי יותר קשה לשחרר.
אבל בסוף שחררת, לגמרי, הוא מטיח בי, כועס שוב.
נתת לפחד שלך להרוס אותנו, במקום לבוא איתי.
גם עכשיו שאתה מת אתה לא מבין? לא יכלתי לעזוב הכל ולטוס אחריך!
ואם היה נמאס לך שם ממני? בארץ הקרה ההיא? והייתי נשארת לבד?
את והאם שלך. ואם היינו חיים באושר ולא הייתי מקבל סרטן?
בכל מקרה נשארת לבד.
ממה פחדת יותר? שהיה נמאס לי או להיפך? מהאושר שהיה יכול להיות שלנו?
עד שלא תגלי לנצח תשארי לבד, הרי שנינו יודעים שגם כשאת לא לבד, את הכי לבד.
תשתוק ותחבק אותי סטף, אני מתגעגעת אליך, תעשה מה שאומרים לך לפחות כשאתה מת.
הוא נאנח, רוצה להגיד עוד משהו אבל בסוף מוותר, אוסף אותי אליו ומלטף את ראשי כמו שהיה עושה תמיד כשהיה בחיים.
ואני מתעוררת רטובה מדמעות שלא זוכרת שהזלתי.
עברו כבר 6 שנים סטף.
💋💋💋💋💋💋
&sns=em
