לפני 4 שנים. 1 במאי 2019 בשעה 14:32
שאת מבינה שההורים שלך כבר לא מי שהם היו, ולעולם לא יהיו שוב.
כשאבא שלך לא מצליח לזכור איך עושים פעולות פשוטות במחשב או בנייד ובא אלייך בהבעת פנים מבולבלת ומפוחדת.
כשאמא שלך שטיפלה בכל העולם וגם באשתו ועכשיו חולה וכ"כ מתביישת שהיא צריכה שאני אאכיל ואשקה אותה.
הרגע הזה שאני חצי סוחבת אותה למקלחת והיא עומדת שם כמו ילדה קטנה ובוכה כי היא לא יכולה לבד וצריכה ש"הבת הקטנה שלה" תקלח אותה.
זה נורא. וכואב. במיוחד ההבנה שלא יהיה כבר שיפור גדול.
ואני? תפקידי לנגב לה את הדמעות ולהצחיק אותה. ולהתפרק בדמעות לבד עם עצמי כשאף אחד לא רואה.
