שעורה חיטה גפן תאנה זית תמר
אני לא אוהבת את האביב, לא את יום הזכרון , לא את הסופות אבק. לא את מזג האויר הלא צפוי. מוכח שיש דכדוך של סתיו/ חורף. אצלי זה דכדוך אביב. יחד עם זאת יש חג אחד מיוחד...חג מתן.. חג השבועות וזה מהשאני מכינה לקראתו...
בדרך לנקודת היעד אבקש ממך לרוץ. מהר. את תרוצי בשדות שעורה, יחפה ושערך פזור. בתנועה חדה של סכין יפני אחתוך את החולצה שלך. אשחרר את שדייך. אעקוב אחר תנועותיהן והצלפות שהן מקבלות משעורה הקשה. הבעת פניך לא תסתיר כי כל מגע בפטמותייך היא כמו מגע של שברי זכוכית חדות.
אני אנחה אותך לרדת למרתף,
לאט תירדי במדרגות החורקות המגולפות ביד אדם. ריח של עובש יחניק אותך מעט. חדר אפל שרק שולחן מעץ זית ישן עומד במרכזו. אבקש ממך בקור שליו להתפשט. להישאר ערומה כביום היוולדך. למחוק את המחשבות , לשכוח את כל מה שכל כך ניסית לזכור.
את כל כך בשלה, כל כך מאולפת. כל כך רואים את ההתמסרות בעינייך ואת ההתחננות לרוך משולב עם כוח. ואילו אני בהבעת פנים קפואה יוצאת מהחדר ונותנת לך להתבסס במיצי התמימות והסקרנות שלך.
כשאני חוזרת, אני מוכנה להתעלף מיופייך. ליפול לזרעותיך אך חייבת להיות חזקה. איתנה מולך. אני במחשבתי טופחת לעצמי על השכם על הבחירה המוצלחת. כשמסתכלים על גופך ועל הנשיות הנשפכת, נזכרים בפסלים. כן את אלילה. אבל כרגע את שלי ואת תהיי לרגליי. למזלי את יודעת מי את.
העישונים שלך מתרחבים, את שומעת את זרם המים מהחדר השני. אני מראה לך עם האצבע לבוא אחריי. אוף! כמה שאת טובה. את באה אחרי בצעדים איטיים, חוששת והולכת. אני לא בטוחה שאני מצליחה להשרות בך את הבטחון המלא בי, אך הצייתנות שלך נותנת לי כוח להמשיך. את מסתכלת סביב ורואה גיגית עם מים. רק על פי מבט עיניי הבנת שתצטרכי להידחף לשם. אין חימום. העור שלך מצטמרר עם כל סנטימטר של המים העולים במעלה נשיותך. פטמותייך קוראות לגעת בהם. העטרה החומה על רקע עורך הצח הלבן. מה שבא לי זה לנשוך. אבל ששש....
אוגרת את העוצמות בי. לוקחת את הסבון. הסבון המוצק. אותו סבון של פעם בעל ריח של פרחים תעשייתים. עם הסבון מתחילה לעבור על קוי מתאר של גופך. גופך נענה לי. כמו נחש הרוקד לצלילי החליל. החדר קר ויחד עם זאת אני מצליחה לחוש בטיפת זעה הנאגרת בין שדי. הנשימות שלך... לו היה לי זמן הייתי עוצרת הכל. עומדת בדממה ורק מקשיבה לנשימותייך. זוהי מוזיקה אמיתית.
אני מתחילה לעבור באצבעותיי על כל קימורי גופך. את חייבת להיות נקיה. צליל גרונך נשמע כשאצבעותי חודרים את ניקובייך. כל כך חם ונעים שם. אצבעותי מצאו את המקום המולשלם כדי לזוז לפי קצב הטנגו. כל חדירה בך זה כאילו ספירת צעדים בריקוד סוער קדימה - אחורה, פנימה - החוצה. ואת במלוא יופייך ומבט מושפל. כמה שבא לי להכניס אותך לחיכי. לעטוף ולנחם אותך. אבל לא. לא בשביל זה אני כאן.
על השולחן הישן מעץ הזית אני מפזרת פרחי רימונים וגרעיני רימונים בשלות. הפרחים קוצניים מעט. אני פוקדת עלייך לשכב. את חשה בכאב ובאי נוחות . בבת אחד גבך הנקי מקבל צבע אדום. טיפות אדומות כדם נוזלות לאיטם על הרצפה המטונפת. על ידי ענפי גפן אקשור את ידייך ורגלייך לרגלי השולחן. תהיי פתוחה מולי, כמו ספר פתוח המספר את הסיפור של התמזגותם של העונג והסבל...
אני מפנים מקנא בך. בחיים לא הצלחתי להיות כל כך צייתנית. את כל כך עוצמתית בשקט שלך .ואני ..אני כמו מלכת הקרח עם ארשת פנים קפואה אך עם הרי געש המתפוצצים בי. עם סופות ברקים בכל פעם שידיי נוגעת בעור המשי שלך. רציתי שתצעקי. שתתנגדי. אבל את כל כך מושלמת .
עורק של הצואר שלך. אני חשה את הדופק רק מלהסתכל בו. לא מצליחה לעצור. מניחה את 2 ידיי על צוארך. את עוצמת את עינייך , אולי מהפחד שאראה בהם את האימה שמשתלטת עלייך. ואו המגע של צוארך. רעד קל חלף על גופך. האויר בחדר מאוד דחוס. לא יכולה להוריד את עיניי משיער אשר נשפך מקצוות השולחן. גמו הגלים בעת התנפצותן על המזח .
באמצעות שיבולי חיטה אעבור קלות על גופך. נוגעת לא נוגעת. מדגדת ומגרה. מקפידה שכל חלק גופך יקבל מנה. שכל חתיכה של עורך תגיב.
אני כל כך נהנת מעור הברווז שלך. במקרה שלך הייתי מתארת אותו כעור הברבור. יורדת מצווארך, יורדת לבין שדייך פטמותייך מוכנות יורדת לצדי הבטן. את מתפטלת בחושניות, אני, ממשיכה לרדת במורד גופך . מפשקת את רגלייך. ממתינה לתגובתך ואת מלאכית שכמותך מצייתת כאילו ככה זה אמור להיות. אפילו גופך עוזר לי אני חשה את שריריים את החשמל העובר בהם. אני עוברת עם שיבולת על המפשעות , דואגת שלא לגעת באוצר הקטן שלך . אסור לי . מרטיבה את החיטה בנוזלייך. כל כך הרבה נוזל שהייתי יכולה לצייר תמונה שלך האמצעות נזלייך בלבד.נוזלים המעורבים עם הצבע האדום של גרעיני רימון שהתנפצו תחת כובד משקלך.
ארים את רגלייך כשהן מפוסקות ואקפל אותן. נקבייך פתוחות בפניה. אעסה לך את הרקטום עם שמן זית . כו הרקטום שלך צר וגלי התשובה לא מקלים עלי את העבודה. לאחר שחשתי כיצד אצבעי חודרת בך באין מפריע אני מצרפת עוד אצבע. את זזה קלות על השולחן. רואים שתחושות מעורבות עוברות בך. אני מחדירה לאט תמר ועוד תמר ותמר מיובש. ומה שבא לי לעשות בעצם זה להחדיר לך ללא מגע יד, רק עם הלשון. כמה שאת יפה כשנזלייך זולגים על התמר שמציץ ומת לברוח.אני לא יכולה להתעלם ממקום האמת שלך, החור שנפער כמו פה רעב . בעודי מחזיקה את התמרים במקומם אני מחדירה בך תאנה. כן תאנה לתוך הוגינה הורודה שלך. את מפשקת יותר ומרימה את עכוזך כדי לקרב את היהלום שלך לידי. אני אוסרת עלייך.סוגרת את רגלייך בחוזקה וקושרת אותם לרגלי השולחן. עכשיו טיפה הוקל לי אך המתח באויר...כמו שאמרים , אפשר לחתוך בסכין. לוקחת שוט העשוי משיבולי חיטה
מצליפה על גופך, בכל מקום, מצליחה להוציא ממך קולות . מודה שזה מדליק אותי. רואה את הפסים האדומים. בא לי לעשות לך פסים שיראו כמו מדרגות שמובילות לקודש הקודשים . תזוזת החזה של משתנה עם כל הצלפה.לרגע כבר לא היה אכפת לי ממך , היה בי רצון להשחית אותך מרוב שהיית מושלמת. בשלב מסויים דמעות זלגו על פנייך, הוספתי אליהם את גרעי הרימון וניפצתי אתן. אם ישו היה אישה הוא כנראה היה נראה ככה..עם דמעות אדומות מעיניו.
אני מורחת את הסימנים שלך בסילאן טבעי. כמה שהיה רוצה ללקק ממך כל טיפה ממנו. ואת יפה כל כך. שונאת את הרעד שעובר בגופי . הרמוניה על פנייך וציורים בסנון פיקאסו על גופך. הייתי חייבת להוציא אותך מהאיזון. הייתי חייבת את השיא בהופעת הסולו הראשונה שלי. פיזרתי על גופך את שארית גרעיני הרימון. חלקם עם קליפות, חלקם נשחטו כדי להוסיף לך עוד מרבד של צבע. הרמתי מהרצפה את החולדה שהגיע ללקק את מיץ הרימון שנשפך והנחתי אותה על בטנך.
אז סוף סוף שמעתי את הצרחה שלך. וכשנרגעת מעט יכולתי לראות את הגועל והסלידה מתערבבים עם הכרת תודה.זיו פניך היה כל כך מיוחד, מבוהט.
שמעתי את צעדיו. העפתי את החולדה ממך. כרעתי על ברכי לרגלייך המדהימות באודי שומעת את צלילי הבכי שלך. אני, נוטפת זעה ומשפילה מבט.
"זו המתנה שלך ממני אדוני, המיטב של שבעת המינים".
"חג שבועות שמח"
