דכדוך של יום הולדת... מסתבר שזוהי תופעה ידוע. יום הולדתי חל בדיוק לפני שבוע...מתאוששת.
כן...בערך בגיל 18 הפסקתי לאהוב ימי הולדת. ימי הולדת היו הימים הנוראים עבורי... חודש של ימי תשובה.
כחודש של שיחות ביני לבין קריסה... שיחות של יחסינו לאן. שיחות של מה כאן ועכשיו ומה הייתי רוצה...
חודש קשה... תחושה של תסמונת טרום וסתית אך שלא נגמרת. רגזנות. רגישות. זלזול. משחק של תחושות וחושים.
כן הגעתי לגיל 18...כפליים. ישנו פחד של חוסר מיצוי, חוסר ביטוי עצמי.
מצד שני הרציונל אומר שאין לי מה להתלונן. נשואה, אוהבת, בעל, ילדים, כלב וחתול. ועדיין משהו הציק לי...סתירה רגשית אבסולוטית.
כל כך הבנתי את האנשים שעושים סשן ימי הולדת. זה הזמן להתחנן לרוקן את הראש. לחדול עם המחשבות והביקורתיות.
כן אני צריכה ללמוד לשלוט על חיי. לתכנן אותם ואולי סוף סוף להתחיל להשתמש ביומן. ללמוד לנהל את הזמן ולא לתת לזמן לנהל אותי תחת עטיפה יפה של " ספונטניות וקלילות".
רק היום אני נפגשת עם חבריי, צרור של ברכות ... חלקם אמיתיות , חלקם כדי לצאת מידי חובה...
הערב אהיה בעוצמה. הערב אחגוג...
מזל טוב גם לך קריסה אהובה.
