הן שוכבות במיטה, הוא שוכב על גבו, שעון על כרית וידיו משחקות מלטפות את ראשה שנח על בטנו.
"אני עדיין לא מבינה" כך היא, אתה לא רואה את היופי שבזה? כמה זה טוב?"
"מה יפה? זו האומללות בהתגלמותה: הנה הוא ניגש אליך כשרקדת, מבוגר, בודד, ומתחנן ללקק את נעלייך. זה שבר את לבי, מאז לא בא לי לבוא למסיבות, לא יכול לראות דברים כאלה יותר."
היא מקמטת את מצחה ומנסה להיזכר באירוע: "ומה עניתי לו?"
"ענית שלא"
היא מצחקקת "אני באמת לא זוכרת! אבל למה זה כלכך נורא בעיניך?"
"את לא מבינה!" הוא טוען כנגדה בלהט: "את יפה, צעירה, יש לך כבר עבד אחד צמוד לישבנך, את סקסית עם הנעליים האלו, החצאית הזו ואיך שאת רוקדת... את לא יודעת איך זה לאזור אומץ לגשת לאחת כמוך, להתחנן... ומה בסך הכל? להיות למדרך נעלך? עפר לרגלייך? לזכות לנשק את סוליית מגפך? ועל הלא כלום הזה שהעז לבקש לעצמו גם להידחות? עוד יום, עוד ליל שישי בו אתה נדחה על ידי אשה - אלה נערצת שקיווית שאולי תנטה לך חסד, אך לא, כרגיל היא שייכת לזן האלוהות החדש הזה: אלה שבפשטות מתעלמת מקיומך כמו אומרת: אתה אינך חשוב מספיק, ראוי מספיק שאדרוך עלייך."
היא מחייכת בסלחנות אל מול הנאום "ואתה לא מבין שאותו אתה לא רואה כלל? את עצמך אתה רואה, את הבדידות שלך, האומללות שלך, והדחייה... לא הצלחת לתאר אותו במילה אחת של אמת. כל דברייך הם כמין מבחן רורשאך שבו אתה אינך מספק שום מידע על מהם כתמי הדיו הללו אבל אתה מספק מידע רב עליך ועל איך זה להיות אתה."
"וחוצמזה", היא מוסיפה "אינך מבין כי נתתי לו את החוויה המזוכיסטית האולטימטיבית? הרי מהי מהות המזוכיזם והכמיהה להישלט? זוהי הכמיהה המהותית בתוך נפשך שתאשש את מה שאתה יודע כבר בפנים": שאתה אפס, שאתה לא כלום ושאינך שווה דבר. ושאתה זקוק למישהי מן החוץ, מישהי נעלה ממך שתאשר ותקבע שאכן כך הדבר. שאתה צודק לחלוטין כשאתה מכיר במימדי אפסיותך.
אז מה אם הסדיזם הזה שלי לא עובר דרך איבר המין שלך, דרך התעללות בגוף שלך? החוויה היא של מזוכיזם בצורתו הטהורה ביותר, עוד לפני שהולבשו עליו כל להטוטי הבדס"מ כפי שאנחנו מכירות אותו כיום. והסדיזם? הוא כמו שהוא צריך להיות: כלל ולחלוטין ללא מאמץ!
אז שתוק ותגיד תודה."
הוא חושב רגע ונדמה שבראשו הוא פוסח על שתי הסעיפים.
"בא לי לשכב איתך"
