צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ה בלוג

ה בלוג!
לפני 10 שנים. 28 בפברואר 2014 בשעה 18:31

הן שוכבות במיטה, הוא שוכב על גבו, שעון על כרית וידיו משחקות מלטפות את ראשה שנח על בטנו.

"אני עדיין לא מבינה" כך היא, אתה לא רואה את היופי שבזה? כמה זה טוב?"

"מה יפה? זו האומללות בהתגלמותה: הנה הוא ניגש אליך כשרקדת, מבוגר, בודד, ומתחנן ללקק את נעלייך. זה שבר את לבי, מאז לא בא לי לבוא למסיבות, לא יכול לראות דברים כאלה יותר."

היא מקמטת את מצחה ומנסה להיזכר באירוע: "ומה עניתי לו?"

"ענית שלא"

היא מצחקקת "אני באמת לא זוכרת! אבל למה זה כלכך נורא בעיניך?"

"את לא מבינה!" הוא טוען כנגדה בלהט: "את יפה, צעירה, יש לך כבר עבד אחד צמוד לישבנך, את סקסית עם הנעליים האלו, החצאית הזו ואיך שאת רוקדת... את לא יודעת איך זה לאזור אומץ לגשת לאחת כמוך, להתחנן... ומה בסך הכל? להיות למדרך נעלך? עפר לרגלייך? לזכות לנשק את סוליית מגפך? ועל הלא כלום הזה שהעז לבקש לעצמו גם להידחות? עוד יום, עוד ליל שישי בו אתה נדחה על ידי אשה - אלה נערצת שקיווית שאולי תנטה לך חסד, אך לא, כרגיל היא שייכת לזן האלוהות החדש הזה: אלה שבפשטות מתעלמת מקיומך כמו אומרת: אתה אינך חשוב מספיק, ראוי מספיק שאדרוך עלייך."

היא מחייכת בסלחנות אל מול הנאום "ואתה לא מבין שאותו אתה לא רואה כלל? את עצמך אתה רואה, את הבדידות שלך, האומללות שלך, והדחייה... לא הצלחת לתאר אותו במילה אחת של אמת. כל דברייך הם כמין מבחן רורשאך שבו אתה אינך מספק שום מידע על מהם כתמי הדיו הללו אבל אתה מספק מידע רב עליך ועל איך זה להיות אתה."

"וחוצמזה", היא מוסיפה "אינך מבין כי נתתי לו את החוויה המזוכיסטית האולטימטיבית? הרי מהי מהות המזוכיזם והכמיהה להישלט? זוהי הכמיהה המהותית בתוך נפשך שתאשש את מה שאתה יודע כבר בפנים": שאתה אפס, שאתה לא כלום ושאינך שווה דבר. ושאתה זקוק למישהי מן החוץ, מישהי נעלה ממך שתאשר ותקבע שאכן כך הדבר. שאתה צודק לחלוטין כשאתה מכיר במימדי אפסיותך.

אז מה אם הסדיזם הזה שלי לא עובר דרך איבר המין שלך, דרך התעללות בגוף שלך? החוויה היא של מזוכיזם בצורתו הטהורה ביותר, עוד לפני שהולבשו עליו כל להטוטי הבדס"מ כפי שאנחנו מכירות אותו כיום. והסדיזם? הוא כמו שהוא צריך להיות: כלל ולחלוטין ללא מאמץ!

אז שתוק ותגיד תודה."

הוא חושב רגע ונדמה שבראשו הוא פוסח על שתי הסעיפים.

"בא לי לשכב איתך"

לפני 10 שנים. 4 בינואר 2014 בשעה 15:47

יאללה כלב!

נהנית? היה לך טוואווווובבב? אוננת? פעם, פעמיים, שלוש? אולי יותר?

חוויתי את השווי ערך הווירטואלי לכלב שמאונן לי על הרגל. כן, אתה מאונן לי על הרגל על מנת להגיע לסיפוקך בלי לעשות דבר שיוכיח כי אתה ראוי לכך... (טוב, הפגנת יכולות ליקוק מרשימות בתחילה, אבל כמוך לקקנים יש כאן לעשרות!)

ואני בתחילה משועשעת וסלחנית - זו רק הרגל שלי ואתה רק כלב קטן ולא מזיק. אך זה נהיה מאוס ואין עונג בלצפות בכלב שוטה ומזיל ריר. שקוע באוננות וליקוק עצמי מתמשך של אשכיו הוא ובהעמדת פנים של התמסרות אל משהו או מישהי חוץ ממנו עצמו ומהזין הקטן שלו.

אבל... לא עוד! אני משחררת את הרגל ומשלחת בעיטה - 

 

יאללה, תוריד את הקולר וזדיין לי מהעיניים!

 

לפני 10 שנים. 7 בנובמבר 2013 בשעה 18:42

לפני השוט - שימוש בכף יד: לומדות ומבינות איך לתת סטירה כואבת ומצלצלת. על הפנים, על התחת - את אותה הנפה ותנופה המשאירה טביעת כף יד זוהרת ומזהרת בפסים אדומים על ישבן צחור ונסער. ומה אתם חושבים? שלנו לא כואב לתת סטירות? גם כף היד מתחילה להתחמם ולשרוף לאחר כמה כאלה... והיד מתעייפת...

 

שוט למתחילות: לאט לאט לומדות את המרחק, האיזון והתנופה הרצויה בשביל הצלפה טובה. אבל עדיין, בגלל שזה שוט מעפן אז גם פה צריך להתאמץ... ולהצליף עם תנופה הגונה וחזק! גם כאן זה מעייף את הזרוע, אך עדיין יש תחושת התלהבות שלא לומר התעלות לנוכח העבודה המושקעת בלהחטיף למישהו הצלפות הגונות ולהוציא ממנו גניחות וזעקות כאב.

 

שוט טוב (אבל ממש ממש טוב): קניתי אותו בפטישדיל בשמחה רבה. זהו מין קרופ מגניב וקלאסי עם ידית בצבע שחור וכסף ויש לו את צליל ההנפה הטוב בעולם! קול שריקה חד ואכזרי כשהוא מפלח את האוויר בדרכו להכאיב מאד למאן דהוא.

אה! אבל ההנאה קצרת מועד היא! בהנפה קטנה ובלתי מורגשת של ידי אני כבר משלחת נשלטים לייבב במרוצה הרחק ממני ומהשוט. על הצלפה הגונה של תנופה במלוא הזרוע כבר ממש אין מה לדבר... הנשלט ההמוצע שורד 2 הצלפות קטנטנות שלו ואז בורח על ארבעותיו הלאה ממני ומזדקף במבט ילדותי פגוע וממשש את ישבנו הדואב בעלבון.

 

מה הכיף בזה?

אני בכלל לא זוכה להנות! להוציא אנרגיה! להשתולל קצת!

 

ובעניין החזרה לילדות: זה קטע מסוכן אצל נשלטים: הם אוהבים לחזור לילדות אבל רק עד גבול מסויים. אם החזרתי אותם יותר מדי עמוק, אז זהו, איבדתי אותם! הם רוצים קצת מכות, קצת השפלה ואז חיבוקים, התכרבלות, הכלה ואפטר קייר כאילו זה עתה חזרו מלבנון. אבל אם ההשפלה, הכאב והעלבון שהענקתי להם (בסיוע אותו שוט למשל, או עלבון יצירתי וכואב במיוחד) חרגו קצת יותר מהפנטזיה החביבה והקינקית שהיתה להם בראש... מיד עוטות פניהם את הפרצוף של הילד הקטן הפגוע ולפתע אני כבר לא מייצגת את דמות האלילה הנשגבת, את דמות האם המכילה שהם כה משתוקקים אליה, אלא את האמא הרעה - האם המשפילה, המסרסת - שממנה יש לברוח.

 

 

אז למרות הסיכון שהשוטה הזה ילך - ילך ולא יחזור,

הצליל שהשוט הזה עושה כשהוא מונף באוויר ואז הפרצוף הילדותי הפגוע הזה...

זה...

זה פרייסלס

לפני 10 שנים. 3 בנובמבר 2013 בשעה 10:51

אמצע הלילה, חשוך וקר ולא נוח לי, אני אפופה עדיין בערפילי השינה. משהו מציק לי, פוחד וכואב לי. לצידי שוכב גוף חמים - מקור הכאב. אני שולחת יד מלטפת לגופו, גולשת למטה אל בין רגליו ומהדקת אחיזתי בזין שלו. עוברת למעוך לו את הביצים, תופסת אותם חזק ומושכת. הוא נאנק, נמתח ומתכווץ עם כל לחיצה. יותר ויותר אני מגבירה את הלחץ, אני רוצה להכאיב לו! גבו מתקשת והאנחות היפות הללו שאני אוהבת כל כך לשמוע בוקעות מפיו אך רק מגבירות את כאבי ולא גורמות לי כלל הנאה. אני לא מוצאת הקלה בלהכאיב לו, להפך, זה רק מעציב אותי יותר, ועד מהר חוסר התוחלת שבעניין מפריע לי ואני עוזבת אותו לנפשו, מתכנסת ומנסה למצוא מפלט בשינה טרופה ומסוייטת, מחכה לבוקר שיבוא.

 

כאילו שלתפוס מישהו בביצים היתה אי-פעם דרך טובה כדי לגרום לו להישאר.

לפני 10 שנים. 22 ביוני 2013 בשעה 18:01

כמו ג'ונגל ביער הגשם של האמזונס

מלא, אפל, ייצרי, רטוב, פראי וחושני גם יחד

ושעיר - כמה שעיר!

מבטני השטוחה והחלקה משתפלת לה גבעת וונוס שלי - מלאת תלתלים שחורים וסמיכים, מסתירים לרגע והלאה במסע מגלים טפח - והנה הדגדגן - כמו ניצן של פרח והנה השפתיים התחתונות -  בשומות ומצפות... רק ללקק ולנשק...

 

וזה עצוב... כי ממש כמו יער גשם באמזונס כך גם כוסונים חמודים ושעירים כשלי נתונים בסכנת הכחדה.

כאן (בכלוב) וגם שם (בחוץ - בעולם הונילי הקר) שיער על הכוס נעשה חזיון שנדירותו משתווה רק ליופיו. פעולת הסרת השיער כבשה כל חלקה והכל כה נטול שיער, כה... משעמם! דמוי פורנו זול, בנאלי, ילדותי.

מביך.

 

אני רואה את הגברים העולים לרגל לחלות את פניי (רגליי) משתאים כשמסך השיער נגול בפניהם - השוק! ההפתעה וכן, גם החרדה - הם כבר שכחו מה זה כוס שעיר ואיך אפשר לרדת או לנשק אותו כהלכה...

לפעמים הם מרשים לעצמם לתהות על כך בקול רם - אני מיד תוחבת בעזרת עקב רגלי את פניהם בחזרה אל בין רגליי - הכיצד שפחונים כלבים בני כלבים אלו יכולים לפקפק בנשיותי? במיניותי? בבחירה המושכלת והנבונה שאני עושה בטפחי את מחלפותיי היפות?

הנשלטת אנוכי? שפחה? 

האם אותם באתי לשרת? העליי להכאיב לעצמי ולכוס היפה שלי ולמרוט את שערותיו? לגזול את נשיותי, את הוד מלכותי ולהפוך לילדה חלקה בשביל שפחלול עלוב שלשונו לא השכילה למצוא דרכה אל קודש הקודשים שלי בסבך שיער?

להפך הוא הדבר!

אני אהיה מי שאני - מלכה יפה וגאה על כל פרט ופרט בי כפי שבראה אותי האלה - והם - כל תפקידם הוא לסגוד לי ולהעריץ אותי בדיוק ככה - כמו שאני על כל תלתליי וכל הצוף המתוק הנחבא בתוכם.

לפני 11 שנים. 15 בפברואר 2013 בשעה 19:31

סופסוף הצלחתי לשכנע אותו להפגש! הבנזונה החמקמק הזה... כבר יותר מ-4 שנים אנחנו בקשר און אנד אוף אבל מה? וירטואלי לחלוטין. ואני אלילה מפונקת וחמת מזג שכמותי לא רגילה לדברים האלה. כשמישהו מוצא חן בעיני במהירות אני עוברת לטלפון ואם אני אוהבת את מה שאני שומעת יהיה גם מפגש. הוא יעריץ אותי, ילקק אותי, יריח אותי, יסניף אותי אל תוכו בלגימות עמוקות וישתה אותי עד הסוף, עד שאגיע לרוויה.

תמיד סיפרתי לו כמה אני אוהבת אקסהיביציוניזם והוא תמיד אמר כמה הוא חושש מזה. חושש ממני. ידעתי מה עליי לעשות כדי לתת לו פגישה ראשונה בלתי נשכחת -

אקח אותו לארומה.

אני נותנת לו לקרוא את הסיפור* שהיווה לי השראה ואחרי כמה סטירות חזקות על נסיונו לסירוב, אנחנו יוצאות לדרך ואני כבר מתחילה להיות רטובה.

בארומה אני מרגישה אותו לידי מעלה אדים של מבוכה ואצלי מתחיל לדגדג הניצוץ המרושע, מותח לי את החיוך וחושף שיניים...

הסניף מלא, ויש תור. בקופה שלו עומדות 2 בחורות, אחת מהן עונדת תג "מתלמדת". "יופי" אני צוהלת לעצמי, "עוד קהל, כמה שיותר יותר טוב!"

אני מתיישבת לי בשולחן סמוך וצופה בעונג כשתורו מגיע. הוא מבצע את ההזמנה כיאות וכשצריך למסור את שמו הוא משפיל מבטו ולוחש: "כלבה".

 

אני עוצרת נשימתי בציפייה.

 

"מה"? שואלת בתמיהה המתלמדת הקטנה והחמודה. "כלבה", הוא חוזר על המילה בקול קצת יותר חזק ומעז להישיר אליה מבט. היא מביטה בשאלה אל החונכת שלה.

החונכת עונה לה בשעמום: "נו, זו עוד כלבה, תתרגלי. היו לנו מלא כאלה בזמן האחרון. הנה תני לו גם את הקערה הזו, כלבות מלקלקות קפה מקערה ולא שותות מספל, אלה החוקים שלהם, מה אני מבינה?". היא פונה אליו ושואלת אם הוא מעוניין במבצע קפה ומאפה בונזו בצורת עצם - מיוחד לכלבות שארומה השיקו באחרונה?

 

אני והכלבונת שתינו עם פיות פעורים והוא מתאושש ראשון, גופו מתחיל לרעוד ואני קולטת שהוא צוחק. הוא צוחק מלא, בקול חזק ורם, וראשים כבר מסתובבים. ואני מנגד מתמלאת בחרון,  על הפנטזיה היפה שנהרסה, עליו, על ארומה, על הקלות הבלתי נסבלת בה העולם הוונילי המעוות מסתגל להכל וכבר אי אפשר לזעזע אף אחת, וכועסת גם על כל הסוטות של הכלוב החולות נפש האלה שבאות להציק לאנשים תמימים ומוציאות את הכיף וההפתעה מהכל!!!

הוא עוד ישלם על זה ביוקר, אני חושבת בקדרות וכשמדמיינת את הכוח והתנופה שאשקיע בהצלפה הגונה וטובה, ואת סימני המגפיים והסיגריות שלי על כל חלקה בעורו הרך, גם המוח הרותח שלי מתחיל להירגע.

 

 

 

* הסיפור שהיווה השראה: http://www.thecage.co.il/magazine,3083.html

לפני 11 שנים. 30 באוקטובר 2012 בשעה 20:49

אני מלכה

על כל המשתמע מכך

אהובה, מפונקת, מכובדת, נערצת.

אוהבת שרצוני נעשה ואוהבת לתת מכות כשלא וגם כשכן

אוהבת להכאיב ואוהבת לראות אותך מוכאב - על ידי - על ידי המגפיים שלי, כפות הידיים שלי, השיניים שלי, הסיגריה הבוערת שלי, השוט שלי, שעווה רותחת ועוד.

אוהבת לחייך ואוהבת לצחוק, איתך או עלייך. בעיקר עלייך.

אני מלכה עדינה, אדיבה וחייכנית ולא המלכה הקשוחה הקלאסית מהדמיונות - אז יש מקום לעדכן ולרפרש את הפנטזיה.

 

 

אני לא

עובדת אצלך בלהשפיל ולצחוק עליך לפי תבנית שדמיינת על נושאים מוזמנים. או שזה בא לי טבעי בכיף, או שלא.

אני לא

מתלבשת להנאתך במגפיים, סנדלים, מחוכים, גרביונים, גרביים מעל הברך, ביריות אדומות ועוד.

 

אתה לא

שולט מלמטה. יש מקום לציין העדפות, ומה שינוסח בינינו בהתחלה יוסכם, הגבולות יקבעו ומאז התחת שלך יהיה שייך לי.