לפני השוט - שימוש בכף יד: לומדות ומבינות איך לתת סטירה כואבת ומצלצלת. על הפנים, על התחת - את אותה הנפה ותנופה המשאירה טביעת כף יד זוהרת ומזהרת בפסים אדומים על ישבן צחור ונסער. ומה אתם חושבים? שלנו לא כואב לתת סטירות? גם כף היד מתחילה להתחמם ולשרוף לאחר כמה כאלה... והיד מתעייפת...
שוט למתחילות: לאט לאט לומדות את המרחק, האיזון והתנופה הרצויה בשביל הצלפה טובה. אבל עדיין, בגלל שזה שוט מעפן אז גם פה צריך להתאמץ... ולהצליף עם תנופה הגונה וחזק! גם כאן זה מעייף את הזרוע, אך עדיין יש תחושת התלהבות שלא לומר התעלות לנוכח העבודה המושקעת בלהחטיף למישהו הצלפות הגונות ולהוציא ממנו גניחות וזעקות כאב.
שוט טוב (אבל ממש ממש טוב): קניתי אותו בפטישדיל בשמחה רבה. זהו מין קרופ מגניב וקלאסי עם ידית בצבע שחור וכסף ויש לו את צליל ההנפה הטוב בעולם! קול שריקה חד ואכזרי כשהוא מפלח את האוויר בדרכו להכאיב מאד למאן דהוא.
אה! אבל ההנאה קצרת מועד היא! בהנפה קטנה ובלתי מורגשת של ידי אני כבר משלחת נשלטים לייבב במרוצה הרחק ממני ומהשוט. על הצלפה הגונה של תנופה במלוא הזרוע כבר ממש אין מה לדבר... הנשלט ההמוצע שורד 2 הצלפות קטנטנות שלו ואז בורח על ארבעותיו הלאה ממני ומזדקף במבט ילדותי פגוע וממשש את ישבנו הדואב בעלבון.
מה הכיף בזה?
אני בכלל לא זוכה להנות! להוציא אנרגיה! להשתולל קצת!
ובעניין החזרה לילדות: זה קטע מסוכן אצל נשלטים: הם אוהבים לחזור לילדות אבל רק עד גבול מסויים. אם החזרתי אותם יותר מדי עמוק, אז זהו, איבדתי אותם! הם רוצים קצת מכות, קצת השפלה ואז חיבוקים, התכרבלות, הכלה ואפטר קייר כאילו זה עתה חזרו מלבנון. אבל אם ההשפלה, הכאב והעלבון שהענקתי להם (בסיוע אותו שוט למשל, או עלבון יצירתי וכואב במיוחד) חרגו קצת יותר מהפנטזיה החביבה והקינקית שהיתה להם בראש... מיד עוטות פניהם את הפרצוף של הילד הקטן הפגוע ולפתע אני כבר לא מייצגת את דמות האלילה הנשגבת, את דמות האם המכילה שהם כה משתוקקים אליה, אלא את האמא הרעה - האם המשפילה, המסרסת - שממנה יש לברוח.
אז למרות הסיכון שהשוטה הזה ילך - ילך ולא יחזור,
הצליל שהשוט הזה עושה כשהוא מונף באוויר ואז הפרצוף הילדותי הפגוע הזה...
זה...
זה פרייסלס
