אמת

הייתי נסערת, ידעתי שכל מה שהיה עד כה הוא רק על קצה המזלג ממה שעוד טומן לי הלילה..
מדי פעם אני מגניבה מבט לכיוון הדלת ומחשבה עולה במוחי אולי פשוט לברוח אך עלו במוחי 2 טיעונים, הטיעון הראשון היה הסקרנות והטיעון השני היה שאם הוא באמת רואה אסתבך בעוד צרות.
אנשים התחילו להגיע אך אני לא הייתי שם באמת הייתי בתוכי, מדי פעם ניהלתי שיחות חולין עם אנשים, חיוך אגבי שנועד יותר לרצות מאשר כל דבר אחר. לעיתים הוא היה עובר מאחורי ולוחש אל תשכחי לא סיימתי איתך.
לא יודעת מה גרם לי להישאר הרי כל אחת אחרת היתה מנסה לברוח, לא יודעת אם הפחד שיתק או שמע היצר המזוכיסטי שבי שהחליטו שאשאר.
אנשים מתחילים ללכת, אני מביטה על השעון ורואה כי השעה כבר 23:30 כל אדם שהולך ליבי מתחיל לפעום יותר מהר...לבסוף בשעה 00:00 הלך האדם האחרון ואני פשוט נעצרת באמצע הסלון מנסה למצוא אותו ולא רואה אותו בשום מקום, כנראה שאינסטינקט ההישרדות שלי החל לפעול והתחלתי לרוץ לכיוון הדלת, אני פותחת את הדלת ואיך שהיא נפתחת יד מכה בחוזקה מעל ראשי וגורמת לדלת להיטרק, אני עוצרת את נשימתי ומבינה שפה הכל נגמר... שתי ידיו עכשיו על הדלת מעל ראשי וגבי אליו, הוא צוחק ואומר זונה מטופשת אמרתי לך שאני רואה את הכל, הוא לוחץ על כתפיי ומוריד אותי על ברכיי, סוגר את האור ומתחיל להצליף בי לאורך גבי אני נושכת את שפתיי והוא מגביר את הקצב עד שבת קול קלה יוצאת מתוך גרוני. הוא מושך בשערי ומקשת את גבי וסותר לי בחוזקה הסטירה גורמת לכולי לנטות הצידה אך הוא לא יקבל את העובדה שאני לא נמצאת בפוזיציה ששם אותי ומיד מישר אותי במשיכת שיער.
הוא תופס את ידיי מאחורי גבי ומקים אותי, אני כבר מבולבלת לא מבינה מה קורה הכל מעורפל כ"כ, אני מנסה להסתובב אליו אך הוא מהדק את אחיזתו, הגענו למקום שאני הצלחתי לפרש כאזור אחר בבית, אזור מרוחק.
לפתע אני מתחילה לזהות נצנוצי אור, וככל שאנו מתקרבים הנצנוצים מתגברים.... אנחנו נכנסים לחדר בעל תקרות גבוהות עם שנדלירים עם נרות על קירות האבן מבטי בוחן את שניגלה למולי כמעט שוכחת את הנוכחות שלו, את הכאב המתפשט בידי אך לא לזמן מה... הוא החל דוחק בי להיכנס לחדר ועם כל צעד עוד פרט נגלה, שרשראות המתכת שעל הקירות, אזיקים,מתכות וכן הלאה...
הוא הצמיד אותי על הקיר שעד לא מזמן היה למולי, סובב אותי כך שפניי יהיו כלפיו ואזק את ידיי ורגליי אל הקיר.... אני מתחילה להבין עד כמה אני בצרות, אני מיישרת את מבטי אליו ומרימה גבה....הוא מיד מביט אל תוך עיניי ואומר לי תשקלי כל מילה שלך היטב... הוא לא מכיר אותי כלל.... אני מחייכת כשהוא אומר לי את מילותיו ...הוא סותר לי אך החיוך לא סר מפניי, אני נועצת אליו מבט הישר אל הלבן שבעיניים ואומרת לו "גימיקים יפים החבאת פה השאלה אם זה כל מה שיש לך גימיקים".
הוא מתרחק ממני מעט, אני רואה את האש שמתלקחת בו בפנים, הוא בוחן כל פינה בי ואומר גימיקים הא... ומתחיל להכות בחוזקה על פיטמותיי...אני עוצמת את עיניי בחוזקה ונושכת את שפתיי, המכה האחרונה היתה זו שהוציאה את השדות שלי מתוכי, את מוניק וזנות'לה,...הרמתי את ראשי פתחתי את עיניי וליקקתי את שפתיי, הוא עצר לשנייה ואני חייכתי ולחשתי ומה עכשיו... הוא באותה השנייה דחף את אצבעות ידו האחת לתוך פי ואת אצבעות ידו השנייה לתוכי, מעין בעילה כפולה אני משערת וזנותל'ה מחייכת ונאנחת בהנאה, מגרגרת הרי הוא לא יהיה זה שיכניע אותנו , לא ולא!!!!
אחרי זמן מה הוא הוציא את ידיו ממני, וחיבק אותי בחוזקה תוך כדי שהוא משחרר אותי מכבליי ולוחש לי באוזניי "תגידי מי ברא אותך השטן"...הוא הוביל אותי אל מיטת האפיריון בקצה החדר השליך אותי על המיטה וחדר עליי מבלי להזיז את מבטו בעיניי, אקט עדין מעין כמוהו.. לא הבנתי מאיפה זה הגיע אז שתקתי מנסה לנבור בתוך המבט שבעיניו.
בסוף הוא פשוט נשכב לצידי, עוטף אותי לאחר מה שאני יכולה לתאר כשעה ארוכה... לפתע הוא הפר את השקט ואמר "כל הזמן חשבתי שאת מלאך, כל שרציתי היה לטמא אותך...בהתנהלות שלך כאן חשבתי שאת שטן בגלל חוסר המורא שבך, ההתרסה, זה שהוצאת ממני את השד שבי... אז מי את לעזעזל?"
הסתובבתי אליו והבטתי אל עיניו, חייכתי ואמרתי " אני חצי מלאך, חצי שטן...הכל תלוי במה ובמי שעומד מולי"