אתמול הייתי בשבעה של קרוב משפחה שנפטר
לא ציפיתי שהדברים יחלחלו פנימה כל כך עמוק
שגם היום ההדים של אתמול יהיו בי
כל כך כעסתי על הרב שהביאו שניסה למצוא הצדקה למדוע הוא נפטר
תשובות באנליות כגון תפקידו בעולמנו תם, הוא סיים את תיקונו ועכשיו הוא נח
הייתי צריכה להילחם עם עצמי על מנת לא לקרוא תיגר על אותו הרב
להביא לו מניין פרשנויות על נושאי המוות ונשמות.
כיצד יתכן שאדם זה מנסה עכשיו להצדיק מול הורי הילד את סיבת מותו.
אחד מחסרונותיי זה חוסר היכולת שלי להראות פגיעות, להודות שכואב, להודות שמפריע
תמיד להתנהל כאילו עסקים כרגיל, ששום דבר לא נכנס פנימה
את כל היום והערב העברתי כאילו כלום לא קרה צחקתי, שוחחתי על דה והא
כל הלילה התהפכתי במיטתי, מתעוררת, חושבת וחוזרת לישון
נזכרת בקלישאות כאלו ואחרות שנאמרו לי בפעמים כאלה ואחרות
דיונים על חיים ומוות, משמעויות ופילוסופיות
אך בסופו של דבר כלום לא משנה את המתים לא ניתן להחיות.
לפני 12 שנים. 12 במרץ 2012 בשעה 12:29