אמת

פרולוג:
גם מוניק (נו טוב היא חלק ממני) יצאה היום לתל אביב
היא הלכה לפאב לבדה
שנים שלא עשתה זאת
לרוב היו לה מלווים,
זו היתה חוויה מרתקת
במיוחד במוחה של מוניק
שישבה לה לבדה על הבר
ודמיונה משתולל לו.

מערכה:
הפאב סגור, חשוך כמעט לחלוטין עם נגיעות אור קלות וכמעט בלתי מורגשות
אין איש מלבדה שם
והיא מחכה כשהיא על ארבע על הבר ועינייה קשורות
בדיוק כפי שהורה לה אדונה
מוניק מחכה לשמוע את הדלת נפתחת
כל חושיה מחודדים ומכוונים לרגע בו תשמע את צעדיו
עוברים לפחות 10 דק' או כך לפחות נדמה לה אך היא איננה שומעת שום צליל שיעיד שהוא כאן
במוחה עוברים שלל תוכניות נקמה על כך שהוא לא הגיע עדיין (נו, באמת זו מוניק נראה לכם שזדוניותה לא תכנס כאן)
מכך שהיא לא תגמור, שהיא לא תכנע, שהיא תקום ותתלבש ותתחבא באיזו פינה
כדי שירגיש מה זה להיות במקומה ולחכות, אך משהו בה לא נותן לה, מקפיא אותה במקומה
היא לא מבינה אפילו את עצמה, הרי כך נהגה עם כולם, מדוע עכשיו היא קפואה ולא זזה ממשיכה להמתין לאדונה?
וכך היא ממשיכה לחכות לאדונה עד שלפתע חשה במשב רוח מבחוץ, שומעת צעדים
היא שואלת זה אתה אדוני? אך שקט עוטף את האויר והיא מחכה לסימן שיסגיר שזה הוא
אך כלום, אין סימן מסגיר לפתע היא חשה בשוט שנח על ישבנה ומוחה מנסה לזהות האם זו הצלפת אדונה
וכך הצלפה אחר הצלפה, היא גונחת צועקת ובמוחה עובר הסרט האם זה באמת אדונה?
היא מנסה לשאול, לברר אך כלום חוץ מהשוט שמצליף על ישבנה וגבה
לרגע קל, היא חושבת לשנות את כללי המשחק ולהסיר את הכיסוי מעינייה
אך היא לא מרשה לעצמה, אסור היא אומרת מה שיהיה יהיה...
לפתע חשה בטפטופי חום על גופה, שעווה מוחה פירש זאת
היא מתכווצת לנוכח כל טיפה שנוחתת, נאנחת
היא מנסה להושיט את ידיה ולגעת בו, כך תדע בוודאות אם זה הוא
אך היא לא מצליחה להגיע אליו, על חוצפתה נענשה מוניק בזוג אטבים על פטמותיה
וכאן היא כבר מתחילה להשתולל, הוא מניח לה להשתולל כאוות נפשה
היא שומעת אותו מתרחק את הרעש של הכוסות... הוא מוזג משהו
ואז כלום שקט.... זה מחרפן את מוניק, המרחק הזה והוא יודע את זה....

ההמשך יבוא