בעצם יש מצב שהכל בראש שלי,
שכן רואים אותי ככזו, שאני כן מספיקה ומה שאני עושה כן מספיק.
שהפרפקציוניסטיות שלי, שהרצון שלי לרצות מתעתעים בי
וזה שאני לא תמיד מסוגלת לתת את הנדרש
לא הופך אותי לפחות טובה או משמעותית.
אני מתחילה לחשוב בעצם שיש מצב שכל מה שקרה
עירער אותי ואת הבטחון העצמי שלי
שעם כל הרוח והצלצולים בסופו של דבר זה מסתכם בדבר הבא:
הרי איך ירצו אותי אם לא אעשה את הכל כנדרש
הרי איפה שהוא את סחורה משומשת, פצועה
לא ראויה אפילו אם אנבור בפצע מספיק.
תמיד צריכה להוכיח את עצמך, לעשות יותר כדי להראות שאת כן ראויה.
ואז מגיע הכעס, הכעס על עצמך וההיבריס יוצא
ומזכיר לך מי את, הבעיה שהוא מראה לך את מי שהיית לפני המון שנים
ומוחק את מי שלמדת להיות , שנלחמת להיות.
נכון שתמיד הייתי היהלום של כולם אבל משום מה לפעמים אני מרגישה כיהלום הפגום מכולם.
והלקח החשוב לערב זה, כנראה שהכל באמת רק אצלי בראש.