|
|
|
האנושות הפכה אותי למרירה.
צינית,חסרת אמונה,שונאת,מתעבת,אדישה ומתוסכלת.
נמאס לי ממשחקים,מאסתי בהכל.
לא רואה טעם יותר בכמעט כל דבר שקשור לבני אדם.
צבועים,הולכים לפי פאקינג נורמות,"מי ומי" ,משעממים,מתנשאים.
ואחרי הכל,זה עצוב לי.
למרות שכל סיבה אפשרית תביא אותי למסקנה של כל הכתוב לעיל,
אני לא רוצה להרגיש ככה.להיות ככה.
אותה אחת שמאסה באנושות.
ואם כבר,אז לפחות עם מישהו.
כן,גם כן מישהו.
שכחתי שאני נמצאת ב..........
בא לי
מישהו שיבוא לי עליו
זה תמיד
לא......
כי
א,ב,ג..
אבל בא לי שיבוא לי
אתמול ,
יום סגרירי /חמים/משהו לא מוגדר,
החלטתי שבא לי ים.
אז נסעתי לים עם הכלב (המפורסם).
שום דבר לא מעניין כמו המקרה הקטן הזה שעשה לי משהו,הקפיץ והעלה משהו ששוב הפתיע
אותי וגרם לי להבין כמה דברים.
כידוע,הכלב שלי שובב (מאוד) ,וגם חזק (מאוד)היה בחוף עם רצועה של 6 מטר מבד ,והחלטתי במקום להחזיק אותה עם האצבעות,לענוד אותה כצמיד על היד.
ישובה על כיסא ויד אחת נתונה לתחבולות הכלב השובב ,בטחתי בו וחזרתי לעיסוקי שוכחת לגמרי מהצמיד הסגול שעל פרק כף ידי ונהנת
מלהתבונן בים הרגוע.
ואז כמובן זה לא איחר להגיע,הכלבלב ראה עורב והחליט לרדוף אחריו וידי המסכנה נמשכה בבת אחת אחורנית,באינסטינקט חייתי היד התנגדה והוא המשיך לנסות להתקרב לעורב,שם בשנייה הקטנה הזו הרגשתי משהו,המשיכה החזקה הזו,והנסיון הקל שלי להתנגד
ולהחזיר אליי את ידי חסרת האונים ....
זה חזק ממני.
מזג האוויר המושלם.
כל הקטע הזה של הסרוטונין ביום אוויר בהיר לא עובד עליי.
מספיק לי יום סוער כזה ואני מאושרת לשבוע שלם 😄
מעולם לא הייתי בחורה רומנטית.
אני לא אוהבת פרחים בצורה הקטועה שלהם,לא בקטע של לבבות ואם אקבל ממישהו בובה של דובי עם לב הוא יאלץ לגדל את הדובי הזה לבד במיטתו.אה,וגם מעולם לא הייתה לי שרשרת של חצי לב.
ובכל זאת,
יש משהו שכובש אותי.אהבה של זוגות זקנים.כן,זקנים-לא מבוגרים.
לפני מספר ימים בעודי יושבת משועממת ובוהה באחד ממושבי הרכבת,התרגשתי.
התרגשות כזו שאני לא רגילה אליה,שלרוב מופנית כלפי הגזע החי(ולא האנושי) וזה היה מאוד יפה.
הרכבת הייתה עמוסה,וזוג זקנים החליט להקדים תרופה למכה וקמו מבעוד מועד כדי לצאת ראשונים.
האישה מחזיקה שקית והידיים של הגבר מאחורי גבו
ואז עיניי המחפשות עניין הבחינו באישה שמושיטה יד לעבר בעלה בכדי להגן עליו כדי שלא יאבד שיווי משקל..
כן,זה קורה הרבה.ביג דיל..אבל לא.זה היה באמת מיוחד.
משהו שם..
השקית שלה הייתה נורא כבדה ומבלי שיאמר לה דבר היא חשה את הצורך להגן עליו ולשמור שלא יפול.
כבר התחילה לרעוד ולא שינתה תנוחה,לא מרפה את ידה השומרת.
והוא,שותק,ידיו מאחורי גבו.
כך עברו להן דקות ארוכות שחשבתי ביני לבין עצמי מתי היא כבר תשחרר,החוסר נוחות הזה עשה לי רע..
אז היא לא שיחררה.
זה היה מאוד יפה בעיניי.כך מבלי שיגיד דבר הרגישה את הצורך הזה גם עם הקשיים הנלווים
לא עניין אותה שיש מעקה,או שלא נוח ואין מקום.היא עשתה את מה שהרגישה לנכון
וזאת רומנטיקה בעיניי.בדממה הזאת שבין כף ידה המקומטת והשברירית מול גופו
אז זוגות זקנים,תמשיכו כך.
אתם עושים לי את היום.
אז כמו בכל בוקר,לפני שכולם שונאים מחדש את השעון המעורר שלהם,
יצאתי לטיול עם כלבי הנאמן.
בעיניים עצומות,הולכתי אותו,או אחריו,לפעמים קצת רצה.קצת צולעת.
(מה לעשות,לבחור יש מרץ..)
מנסה להדביק את הקצב שלו ולא להתמרמר שאני ערה בשעה כזו.ובעצם,איך אפשר?
זו שעה נפלאה.אנחנו לבד.אנחנו וכמה ציפורים בודדות שהוא מנסה לצוד.
אני אוהבת לטייל בשעה הזו.יכולה לשים לב לכל הפרטים הקטנים.
כלומר,תמיד אני שמה לב אבל בשעה הזו זה הרבה יותר אמיתי וחי.
אין משחקים כי אין אנשים.
אז כפי שציינתי,מתלהכת עם כלבי ומנסה לפקוח את עיניי..
ואז זה קרה.
הכלב השובב חתך ימינה ,והרצועה (התמהדרת במרחק של 5 מטרים) נשארה בצד שלי,שמאל,סבוכה בעץ שהיה שם.
מנסה לתקן את הטעות הויזואלית המאוד מטרידה,מחליט הכלבלב לרוץ בספרינט.דגש על הספרינט.
עוד לפני שעיקלתי את המתרחש,העץ גילף את כף ידי הקטנה,פשוט כך.
בוקר טוב,העץ מחייך.
ואני חושבת איזו מן דרך זו לומר בוקר טוב.
הכאב היה חד,לעזאזל הוא היה כל כך חד!
בהתחלה התעצבנתי.התעצבנתי כל כך על הכלב שהחליט לסובב את הרצועה סביב העץ ,לרוץ במהירות האור ולגרום לדבר הזה לקרות.
מהר מאוד תחושה חדשה מילאה אותי.הבנתי שזה ריגש אותי.הלהיב אותי.
הרגשתי שאני נהנית מזה.חיכיתי לדם שיחמם את היד שלי.והוא לא איחר לבוא,בכלל לא.
הייתי מהופנטת,לא הבנתי מה הולך איתי.
פיסת עור נשארה לך שם על העץ ואת מאושרת.
את ההיי שלי קטע בזווית העין שלי מנקה הרחוב שהסתכל בעניין רב במתרחש.
לפתע נבהלתי.
אם שם לב להתלהבות שלי?לתחשות שמציפות אותי?לא אכפת לי.אבל לא רציתי שיראה זאת.זה רק שלי.
נרגעתי ושמחתי לגלות שפרצופי נשאר אדיש כשהיה,אולי קצת נפקחו לי העיניים.
הסערה הפנימית,פנימית.
חזרנו הביתה והרוח הקרה גרמה לפצע לבעור.
מנסה להבין,מאשימה את התקופה.
נשכבת על המיטה עם חיוך רחב,
עכשיו אפשר לומר....
בוקר טוב :)
