אז כמו בכל בוקר,לפני שכולם שונאים מחדש את השעון המעורר שלהם,
יצאתי לטיול עם כלבי הנאמן.
בעיניים עצומות,הולכתי אותו,או אחריו,לפעמים קצת רצה.קצת צולעת.
(מה לעשות,לבחור יש מרץ..)
מנסה להדביק את הקצב שלו ולא להתמרמר שאני ערה בשעה כזו.ובעצם,איך אפשר?
זו שעה נפלאה.אנחנו לבד.אנחנו וכמה ציפורים בודדות שהוא מנסה לצוד.
אני אוהבת לטייל בשעה הזו.יכולה לשים לב לכל הפרטים הקטנים.
כלומר,תמיד אני שמה לב אבל בשעה הזו זה הרבה יותר אמיתי וחי.
אין משחקים כי אין אנשים.
אז כפי שציינתי,מתלהכת עם כלבי ומנסה לפקוח את עיניי..
ואז זה קרה.
הכלב השובב חתך ימינה ,והרצועה (התמהדרת במרחק של 5 מטרים) נשארה בצד שלי,שמאל,סבוכה בעץ שהיה שם.
מנסה לתקן את הטעות הויזואלית המאוד מטרידה,מחליט הכלבלב לרוץ בספרינט.דגש על הספרינט.
עוד לפני שעיקלתי את המתרחש,העץ גילף את כף ידי הקטנה,פשוט כך.
בוקר טוב,העץ מחייך.
ואני חושבת איזו מן דרך זו לומר בוקר טוב.
הכאב היה חד,לעזאזל הוא היה כל כך חד!
בהתחלה התעצבנתי.התעצבנתי כל כך על הכלב שהחליט לסובב את הרצועה סביב העץ ,לרוץ במהירות האור ולגרום לדבר הזה לקרות.
מהר מאוד תחושה חדשה מילאה אותי.הבנתי שזה ריגש אותי.הלהיב אותי.
הרגשתי שאני נהנית מזה.חיכיתי לדם שיחמם את היד שלי.והוא לא איחר לבוא,בכלל לא.
הייתי מהופנטת,לא הבנתי מה הולך איתי.
פיסת עור נשארה לך שם על העץ ואת מאושרת.
את ההיי שלי קטע בזווית העין שלי מנקה הרחוב שהסתכל בעניין רב במתרחש.
לפתע נבהלתי.
אם שם לב להתלהבות שלי?לתחשות שמציפות אותי?לא אכפת לי.אבל לא רציתי שיראה זאת.זה רק שלי.
נרגעתי ושמחתי לגלות שפרצופי נשאר אדיש כשהיה,אולי קצת נפקחו לי העיניים.
הסערה הפנימית,פנימית.
חזרנו הביתה והרוח הקרה גרמה לפצע לבעור.
מנסה להבין,מאשימה את התקופה.
נשכבת על המיטה עם חיוך רחב,
עכשיו אפשר לומר....
בוקר טוב :)
לפני 13 שנים. 13 בנובמבר 2011 בשעה 9:44
