אני סופרת וחולבת
"1 הנה זה מתקרב"
"2 מזכירה לך עד 5, לא לפני"
"3 נעים לך השפשוף? אתה כבר מגיע לסף?
"4 לא לגמור. עד שאני אגיד 5"
אני מפסיקה לגעת והוא לא מצליח להתאפק ומתחיל לשפוך בגלים קטנים, בלי מגע,
מסתכל לי בעיניים יודע שאכזב
והגלים ממשיכים לצאת
לא כל כך הרבה, אבל היתה גמירה.
גם גמירה הרוסה היא גמירה
בעיני זה סוג של התרוקנות.
אני לא מרשה לו להתרוקן.
הוא צריך להחזיק מעמד.
אני תוקעת בו מבט רושף והוא מתנצל בלי סוף
"הייתי בטוח שתגידי 5"
אבל לא אמרתי. נדיר שאני אומרת.
ומשום מה, הוא תמיד בטוח שאאפשר לו לגמור
תמיד בטוח שהפעם אגיד 5
מן חיה לא מאולפת שכמותו.
שמתי קרם על היד והתחלתי לעסות במעגלים את ראש הכיפה שלו.
זו תנועה מעגלית שמשפשפת את החור שבכיפה וגורמת לאי נוחות מקסימלית, בעיקר אחרי גמירה.
"בבקשה תפסיקי" הוא מבקש כשהוא מנסה לזוז אחורה, להתחמק מהמגע
אבל אני בשלי
ממשיכה לעסות
ממשיכה במגע המציק הזה
ממשיכה ללא הפסקה
והוא מנסה להתעלם, לחשוב על דברים אחרים, להיות גיבור
אבל זה לא מצליח לו ואני רואה
ומחייכת
מול עיניו המתענות ואל מול גופו המתקפל על המגע שלי, שכל כך מציק לו
אני לא אומרת מילה
רק מביטה בו, לתוך העיניים, בלי הרף.
25 דקות
מידי פעם שימנתי את היד כדי שהמגע יהיה חלק ומציק יותר,
מידי פעם אוננתי לו בתנועה נעימה ומיד לאחריה חזרתי לתנוע המציקה
בכל פעם שהוא חשב שזה נגמר - זה לא
אחרי 25 דקות של מגע מציק ומכאיב ותחנונים לרוב החלטתי להפסיק.
אני כולי תקווה שהוא למד את הלקח
אולי זה לא יקרה שנית (כן כן....)
הוא לקח את הזמן בסאב ספייס להתאושש
אני נשארתי מחוייכת
ואז הוא ניקה את הלכלוך שלו מהרצפה
