התחלה חדשה

מילים שלי, תמיד שנאתי אתכן, תמיד ידעתי שאתן לא מספיק טובות, שאתן לא ראויות לתאר.
רק הגבלתן והקטנתן אותי כשהכי הייתי צריכה אתכן.
אתן משקרות, מנחמות, פוגעות, מחבקות.. אתן רבות וחזקות כל כך אבל פעם אחר פעם מתגמדות לעומת מבט, חיבוק, סטירה חיוך או מחוות יד קלה..

צהריים.
הבית ריק.
הכל חשוך, רק האור האפור והמעופש חודר מבעד לוילון לבן ומזכיר לי שיש עולם מחוץ לקירות החדר.
אני סגורה כאן כבר שעות, מתענגת על השקט הנפלא הזה שממעיט להראות לי את פניו לאחרונה..

החדר חם.
אני ערומה, שטופת זיעה מתחת לפוך.
העניים בוהות בתיקרה.
אני מתמכרת לרעש הרעמים שמכים בחוץ, לרעש הרטוב והדביק שמשאירים מאחוריהם גלגלי המכוניות במפגשם החטוף עם הכביש
ולתיק-תוק השעון..
אחח.. תיק-תוק השעון.. נושא איתו בשורות.. ומאיים לספר לי על העתיד לבוא..

גשם חזק מתחיל לרדת.. כמו אבנים שנופלות מהשמיים.. והרשע שבא איתו.. מחריש את הכל.. מזמין אותי לצלול וללכת בעקבותיו.
היד שלי, כאילו יש לה רצון משלה, גולשת אל בין היכריים שלי.. ומתחילה לטייל..
ואני, בהוראת המבול.. צוללת לעולם אחר.

עכשיו אני ברכב, בחנייה מחוץ למשרד שלי בתל אביב.
הגשם נופל בכבדות, יוצר נהרות בצידי הכבישים שסוחבים איתם בוץ וליכלוך..
והרוח.. הרוח מיללת בצווח אייומות ומכה בכל העומד בדרכה..
אני יושבת שם, ומחכה.. עד שצילצול הודעה מהדהד מהתיק שלי...
לאחר חיפוש קל, אני שולפת את המכשיר הנייד ומתחילה לקרוא.

""תגשי לסימטה שמאחורי המשרד שלך.. ותחכי להודעה הבאה.. אהה כן, תשאירי את המטרייה ברכב.""

"קטן עלי" אני חושבת לעצמי.. "אז הוא ידפוק אותי רטובה בסמטה.. יתן לי להסתובב על 4 על האסלפט.. אז ישרטו לי קצת הברכיים..וזה לא שאני מסתכנת שמישהו יראה, גם ככה אף בן אדם שפוי לא יצא החוצה במזג אוויר כזה.." ואני, גיבורה.. מתחילה לצעוד לעבר הסמטה..

עברו כבר 27 דקות בדיוק מאז שנעמדתי בתחילת סימטה.. בדקתי את הנייד אולי 200 פעם לראות אם פיספסתי במקרה הודעה ממנו.. כלום..
נהיה לי קר... מאוד.. הבגדים של ספוגים והגשם המזדיין הזה לא מפסיק לרדת.. והרוח... בת זונה!!! דייי כבר! קרררר לי.. תנוחי!

עוד כמה דקות ואז.. הודעה...

""תתפשטי.""

"מה?! איפה הוא?" אני חושבת לעצמי... ואז עוד הודעה ""קדימה.. אין לי את כל היום. ותעמדי זקוף!"...

אני מתעשטת במהרה.. ומקלפת מעצמי במיומנות את השמלה, הנעליים, הגרביון, התחתונים והחזיה.. מרכזת אותם לערימת בדים ספוגה על המדרכה.. חוזרת למרכז הסימטה ומיישרת את מבטי רק כדי למצוא אותו עומד מולי.. במרחק 50 מטרים בערך.. עטוף במעיל שחור ארוך, נעליים שחורות וכבדות, ביד ימין הוא אוחז מטרייה שחורה וגדולה שמגנה עליו מהגשם השוטף והשמאלית תחובה בכיס המעיל.
מסיכה לבנה, חסרת הבעה, מוצמדת לפניו וכפפות לטקס לבנות מכסות את כפות הידים... עומד קפוא במקומו, כמו פסל, אפילו משב הרוח הכבד כאילו סר מדרכו ביריאת כבוד.. לא מעז להביא תנועה ולו קלה במעילו.. חיזיון שמיימי, שטני..
מפוחדת ומאוהבת אני עושה צעד לכיוונו.. הוא מנענע את ראשו לשלילה ואני נעמדת דום במקומי... ערומה, זקופה ומחכה להוראות.

עוברות עוד כמה דקות.. אין סימן. הוא רק עומד שם מסתכל עלי.. ואני "גיבורה" נלחמת ברוח ובקור הנוראי שהיא מביאה איתה.. עומדת וממתינה להוראות.. לא מעיזה לומר מילה או לזוז ממקומי שמא אטעה ואענש בחומרה...
ואז.. הצילצול הגואל.. הודעה..
"פשש.. אני חושבת לעצמי.. איזה כשרון.. לכתוב הודעה מתוך הכיס.." כי הרי, הוא לא זז מיליטמר מהרגע שראיתי אותו...
אני מרימה את הטלפון מהרצפה ומתחילה לקרוא. "איפה את? ברחת? את הולכת להענש על זה ובגדול" העניים שלי נפערות פתאום.. והבילבול מציף את ראשי... אני לא מסירה את פני מהנייד.. קוראת שוב ושוב את ההודעה... "על מה הוא מדבר? הוא פה מולי כבר 10 דקות. איזה מין משחק הוא משחק".. הלב מתחיל לדפוק... מהר יותר.. חזק יותר.. הפאניקה מתחילה לעטוף אותי..
אולי זה לא הוא?? ואז, אני פתאום שומעת צעדים של נעליים כבדות נעות לכיווני..כל הבילבול מתחלף בשנייה לפחד תהומי.. אני מסתובבת ומתחילה לרוץ אבל מהר מאוד נתקלת במעיל שחור וכפות ידיים עטופות בכפפות לטקס אוחזות חזק בזרועותיי.. משתקות אותי... אני לא מנסה להילחם.. אני יודעת שאין לי סיכוי.. הוא גדול וחזק ממני בהרבה.. אני מביטה למעלה, מזהה את אותה מסכה שהביטה בי בדקות האחרונות.. ומתחתיה.. נשימות כבדות, מהבילות מהקור הנוראי..
הוא מסובב אותי.. הבחור השני כבר קרוב.. צועד לאט ובשקט.. שניהם זהים לחלוטין.. "עומר??? זה אתה?" אני מנסה לחלץ ממנו תגובה.. "בבקשה רק תגיד לי שזה אתה וזהו.. אני מתחננת".. אין תגובה..

שיט שיט שיטטטטטטטטט!!! מה אני עושה מה אני עושה???? זה לא הוא.. הוא לא היה עושה לי את זה.. פאקקק!!!
בשקט.. שתי הדמיות במסיכה אוחזות בי.. ומובילות אותי.. רק אלוהים יודע לאן..

אחרי כמה דקות הליכה אנחנו מגיעים לבניין ישן בדרום תל אביב.. אין נפש חיה באיזור.. אף אחד שישמע אם אצעק..
אנחנו עולים בגרם מדרגות ומגיעים לשורת דלתות מתכת גדולות וחלודות..
כמו במוטלים הזולים שתמיד רואים בסרטי האימה..
איפה שתמיד רוצחים איזו זונה..
הם מובילים אותי אל החדר הרביעי בשורה.. והדלת נפתחת כמו קסם, כאילו ידעה שהגעתי..

מול הדלת ניצבת כורסאת עור שחורה ומבריקה, מצוחצחת וכל כך זרה לסביבתה המעופשת והמטופנת.. אתה יושב עליה.. ברגליים מסוכלות, גב זקוף, ומסיכת שטן אדומה... איך אני יודעת שזה אתה? אני לא.. אבל אני מכריחה את עצמי להאמין בזה הכל ליבי כי אחרת אשתגע. לפניך, במרחק מה, ניצב שולחן בית ספר ישן ומתפרק ומעל ראשך שעון עץ ישן וגדול שמתקתק תיק-תוק חזק ומהדהד..
משהו מוזר בשעון הזה.. הוא איטי מדי.. או שאולי זאת רק אני שמרגישה שהזמן עומד מלכת..

בהינף יד שלך שני השדים הלבנים מרפים מאחיזתם ותופסים את מקומם לצידי הדלת.. אתה מסמן לי עם האצבע להתקרב.. רועדת וכפופה.. אני מתקדמת לכיוונך.. נעמדת מול השולחן.
אתה מניח את 2 ידיך באויר, זו לצד זו, אצבעות פרושות.. ואני מבינה בדיוק למה אתה מתכוון... 2 ידים פרושות על השולחן, אני מתכופפת והפנים מיושרות אליך..

אתה מפנה את מבטך אל הביריון הימני ובלי שתאמר מילה.. הוא אוחז דבר מה בידו ונעמד מאחורי. אתה מסמן לו עם האצבעות.. 3, 2, 1..
שריקה מפלחת את האויר הדחוס בחדר והשוט נוחת לי על הישבן. 3, 2, 1.. יותר חזק... הרגליים שלי רועדות, מתקשות לבצע את תפקידן ולהשאיר אותי עומדת.. 3, 2, 1.. המכה השלישית ממהרת לבוא.. אבל הפעם האצבע נשארת באויר, 1.... מכה ועוד מכה ועוד מכה... לא מפסיקות לבוא... עד שהאצבע מתקפלת לאט לאט חזרה לאגרוף...
מצד אחד אני נושמת לרווחה שזה נגמר, מצד שני.. יודעת שזה רק סימן שהשלב הבא עומד להגיע..

הדמות שמאחורי מוציאה מתיק שחור וגדול חבל אדום... מסמנת לי לשכב עם הגב על השולחן.. הוא מתחיל לקשור אותי... מתחיל עם השדיים... כורך את החבל סביב כל אחד מהם... מהר מאוד הם מאדימים.. עגולים ונפוחים... וכואבים.. כל כך כואבים.. ממשיך עם הידיים.. כפות הידיים נמתחות לאחור ונקשרות לרגלי השולחן... והרגליים.. נקשרות להן יחדיו... אבל אז.. הוא מטפס על השולחן ומעביר את החבל דרך לולאה בתקרה.. "איך לא ראיתי אותה.. אני מהרהרת לעצמי" ... הוא מותח את החבל.. הרגליים והאגן מתחילים לעלות.. עד שגופי מתוח באלכסון מושלם בין השולחן לתקרה..
מותח, מותח... ומשחרר! בבום חזק התחת שלי פוגש את משטח העץ של השולחן... פאאאק! ושוב... מושך... מושך.. מותחחחח... ומשחרר.. בום! זה כואב... וזה טוב.... אני רוצה עוד.. והוא נותן לי.. עוד פעם אחת ודי..

הוא מותח שוב.. מותח.. מותח.. אני מרגישה איך הבטן שלי נמתחת.. הרגליים.. עוד שניה נקרעות.. הוא מחזיק אותי ככה מספיק זמן כדי שאאבד כל תחושה באיזור הרגליים... ואתה... במסכת השטן.. נעמד.. ומתחיל להסתובב סביבי... סורק אותי... מכף רגל ועד ראש..

נעמד מול התחת שלי.. שתלוי באוויר עכשיו... מנומנם.. והגיע הזמן להעיר אותו... אתה מטה את ראשך ימינה כדי להביט בפני כשאתה דוחף את הזין שלך לתוך התחת שלי... הכאב האיום של החדירה מתחלף תוך שניות בתענוג לא נורמאלי... לפי קצב השעון... כל תיק-תוק שווה דפיקה.. לאט לאט..
אתה מסתכל על השעון.. והוא נענה לציווי.... התיק תוק מתגבר.. הוא מחריש אוזניים... והוא מהיר יותר ויותר עם כל דקה שעוברת.. נכנס ויוצא נכנס ויוצא נכנס ויוצא.... עד שאתה משחרר זעקה כשאתה גומר בתוכי.. השעון משתתק.. נעצר במקום.. אתה יוצא מתוכי..
הדמות הלבנה משחררת את החבל ובום.. עוד מכה חזקה אחת ודי... אתה והדמות הלבנה יוצאים מהחדר.. ואני נשארת שם לבד עם הדמות השמאלית.. זאת שעמדה לצד הדלת ולא נעה ממקומה.. הוא ניגש אלי.. מתחיל לשחרר אותי מהקשרים בעדינות אין קץ..מלטף את ראשי.. ומרים אותי בשתי ידיים. מתיישב על הכיסא כשאני בזרועותיו..

אני מורידה ממנו את המסיכה.. וזה אתה.. עומר שלי.. \
אתה מחייך אלי.. אני מחייכת בחזרה.
"נהנת?" אתה שואל.. ואני מהנהנת בראשי.. "מאוד"... "תודה"... אני נרדמת בזרועותיך.. ומתעוררת בחדרי...
הכל חשוך עכשיו... והסערה שבחוץ נרגעה. אני לא רואה כלום.. רק שומעת את תיק-תוק השעון... 😄

שיהיה סוף שבוע מקסים יקירי.. זה בשבילך 😄

אתמול קרה משהו מוזר,
אולי לא כל כך מוזר בהתחשב באי היציבות הרגשית שלי לאחרונה..
בבילבול הזה שמאיים בכל יום להוציא אותי מדעתי. תמיד מגרד את פני השטח אבל חוזר תמיד עמוק למצולות מהם הגיע..
בחירת המילים שלי מצחיקה אותי.. המילה ״מצולות״ בפרט, תמיד שנאתי את הים.. הוא תמיד הפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.. אין תחושה יותר מבעיטה בעיני מזאת שמתעוררת בי שאני מכניסה את הראש לתוך המים ורואה את האינסוף הכחול הזה.. ככה אני מרגישה כשהבילבול שלי מחליט לצוף פתאום. חסרת אונים באין סוף של כחול גדול..
אתמול הוא איים להכניע אותי.. הוא התעורר מהערה קטנה שלו, היא הייתי כל כך לא משמועיתית עד כדי שאני לא זוכרת מה היא הייתה..
מה שחשוב זה שהיא הדליקה את הפיוז ופתאום בלי להוציא מילה חתכתי למקלחת.
עמדתי מתחת למים הרותחים, רותחים מדי, ובכיתי, נחנקתי מבכי, בשקט, שאף אחד לא ישמע ויכנס ויפריע לי לבכות.. בכי בלי דמעות, אבל כואב כזה, כזה שהיה מתלווה לדפיקת הראש בקיר אם לא הייתי מתביישב מעצמי לעשות את זה.
וכל הזמן הזה אני מנסה לחשוב למה לעזאזל אני בוכה.. והראש ריק..

נרגעתי, וחזרתי למיטה, הוא כבר נרדם, הסתכלתי עליו ונזכרתי שוב כמה אני אוהבת אותו, נזכרתי בכל הטוב שהוא עושה לי.. הרגשתי צורך לפצות אותו עבור זה שבכיתי, שעצוב לי כל כך למרות שהוא מעניק לי כל כך הרבה, על כך ששום דבר אפעם לא מספיק לי.. אז שלחתי יד לתחתונים שלו, והתחלתי לעשות לו ביד, הוא נשאר בעיניים עצומות, מחויך, נאנח.. עבדתי לאט שירגיש כל מילימטר של תנועה. שלחתי יד אל השמן, שבמקור נקנה כדי לפנק אותך והמשכתי לשחק..כשהוא גמר.. עשיתי לו מסז׳ בכפות הידיים, ואז. קיצים בכל הגוף כמו שהוא אוהב.. ואז כשהוא נרדם, חיבקתי אותו והכל היה שוב בסדר.

הבוקר התעוררתי כמו בכל בוקר, עצובה וממורמרת..

אני מספרת לך את זה עכשיו, לפני שאנחנו נפגשים כי אני חייבת להוציא את זה מהסיסטם שלי.. למה אני לא מחכה ליותר מאוחר? כשנפגש? כי אני לא רוצה להתעסק בזה היום.. כשאתה נוגע בי אני זוכה לכמה דקות של חסד ושקט מכל הרעש שיש לי בראש.. והיום אני צריכה קצת שקט..

היום לא הורדתי את התחתונים כשהייתי בעבודה.
חזרתי ואמרתי לך שכן.. שיקרתי.
זה ריגש אותי יותר.. המחשבה שאולי תפתיע אותי במשרד ותתפוס אותי עם תחתונים.. תפסתי את עצמי בוהה לא פעם לכיוון הדלת, חולמת בהקיץ.. רואה אתה הראש שלך מציץ מסמן לי עם האצבע לצאת... מגלה שהתחתונים עלי ומעניש אותי.. ומעניש ומעניש ...

כנראה שהעונש יאלץ לחכות למחר!

חלומות מתוקים

פגעת בי השבוע
שיקרת לי
שיחקת איתי במניפולציות רגשיות כדי להעביר אותי שיעור

הפעם, האמצעים לא קידשו את המטרה

אמרת שהאגו שלי נלחם בשבילי... אגו שלא היה שם קודם.
חשוב לי שתדע שזה לא האגו שנלחם, זאת אך ורק האמת שלי
כל חיי התנצלתי על טעויות שלא עשיתי ואף פעם לא כאב לי על שרמסתי את האגו פעם אחר פעם
כאב לי על הריקנות הנוראית הזאת שמלאה אותי אחר כך.. הריקנות הזאת שנבעה מהעובדה ששיקרתי לעצמי ושלא הייתי חזקה מספיק נפשית לעמוד לצד האמת שלי.
אחרי הפעם האחרונה שזה קרה התפרקתי לחתיכות ונשבעתי לעצמי שלא אעשה זאת שוב. והנה עמדתי לצד האמת שלי ואתה מכריז בראש חוצות שזה האגו שלי שדיבר, האגו שלי שבחיים לא פצה את פיו.
חשוב לי שתדע שלא נלחמתי כדי להעצים את האגו שלי ובטח שלא בכדי לערער את שלך.

עשיתי זאת כי נשבעתי לעצמי.. ואני לא מתחרטת לרגע.

לסיכום,
יכול להיות שאני לא תלמידה טובה כמו שאתה אומר שאני כי הפעם אני מרגישה שלא הבנתי ושלא למדתי דבר.
הפעם רק זכיתי ליישם הבטחה שלי לעצמי.

בדבר אחד צדקת...

אני באמת צריכה קצת זמן לחשוב.

חיבוק ונשיקה.


 

פתחתי בלוג כי רציתי לספר לך כמה מדהים היה לי אתמול..
רציתי לספר, ושכולם ישמעו, ושכולם יקנאו..
הבלוג הזה מוקדש לך בעיקר, וגם קצת לי..
לילה טוב אדון יקר שלי..