התחלה חדשה

אני לא זוכרת איך הגעתי למצב הזה.
הוא עושה את זה לפעמים.. גונב אותי מעצמי..
אני קצת מפחדת מהיכולת הזאת שלו, לנתק אותי לגמרי.. להביא אותי לכדי בלאק אאוט מוחלט..
לא פעם מצאתי את עצמי בתנוחות לא אפשריות.. מתעוררת עם רסיסי זיכרון, עם התמונות שאשמור בליבי לנצח.

חבל אדום כרוך עכשיו סביב מפרקי ידי ומושך אותן מעלה אל לולאת הכסף שבתקרה.
אצבעות רגלי מגרדות את משטח העץ של הכיסא.. וכל שריר שורף עכשיו.. מתעורר בחזרה למציאות..

הוא עם הגב אלי, הולך ערום לכיוון השולחן ומתיישב על הכיסא שמאחוריו.
הוא לא משיר אלי מבט לפני שהוא אוסף את הסקאצ'בוק והעפרון מן הרצפה.

החדר מריח מזיעה ורוק, ריח תחוב ומלוח וממכר.
מיילס דיוויס מתנגן ברקע

הוא רושם אותי במחברת, לסירוגין מפנה מבט קצר לעברי וחוזר במהרה אל הדף.. "אסור לזוז" אני מזכירה לעצמי.. לא לפני שאקבל הוראה..
ואני, מתורגלת, בוהה במראה שמאחוריו, עמוק לתוך עיני, זוכרת שהמפתח הוא ריכוז..
מדי פעם העיניים גולשות לאורך גופי המשוך בחומים ואדומים וירוקים.. מתענגות ונזכרות בשעות שקדמו..

"תעצמי עיניים" הוא אומר בקול חלש ומלטף, ואני נענת לציווי.
התופים מתחזקים... שיווי המשקל מתערער ואני מגייסת כל שריר בגוף שלי על מנת להתייצב.. אבל מהר מאוד תנועת רגל נואשת מאבדת את הכיסא שמתהפך על הריצפה..

הגוף נשמט במכה. "תעצמי עיניים" הוא אומר ברוך בלי להסיט את מבטו מהמחברת

ואני בהתאם.