כמו בכל שבוע, יום שלישי מוקדש לקבוצה שלי.
מהקבוצה המקורית, זו שהתחילה באוגוסט 2005 נותרו 3 אנשים,
אני ועוד שתיים.
אז למי שלא קרא את הפוסטים הקודמים, מדובר בקבוצת תמיכה למתמודדים עם מאניה דיפרסיה,
אותה הקמתי ותיחזקתי כל השנים.
הבייבי שלי, והגאווה שלי.
ובנוסף - מקור לא מבוטל לחיכוחים ביני לבין אישתי.
אחד הדברים שדיי מקוממים אותי ומרגיזים אותי.
הצד שלה - אתה מגיע כל יום מאוחר מהעבודה, ובנוסף גם יום אחד בשבוע אתה הולך לקבוצה,
במקום להיות איתי ועם הילד.
הצד שלי - הקבוצה היא המקום שלי לקבל תמיכה, ולתת תמיכה, היא כלי שעוזר לי להתמודד
עם מי שאני, והיא עושה לי טוב. היא היתה שם עוד לפני שהכרנו, ואין סיבה שלא תקבלי אותה.
מה שלא יהיה - תמיד יש פרצופים.
תמיד הטלפון הזה של האישה ביום שלישי בחמש - "נו - יש קבוצה היום"
והשקט הרועם אחרי שאני אומר שהיום יש מספיק משתתפים שבאים ולכן הקבוצה מתקיימת.
אני תמיד חשבתי שבני זוג צריכים לקבל אחד את השני, עם כל הפלוסים והמינוסים -
וכאן אין קבלה. יש גם התנהגות שמקבילה ל... קינאה, כאילו שמדובר במאהבת, או ידידה קרובה.
ההחלטה שלי שבעיניין הזה אני לא מוותר, התקבלה מזמן, וככה זה יהיה.
אתם בטח מסתקרנים לשמוע מה בדיוק קורה בקבוצה כזו.
את הפרטים המדוייקים - כמובן שלא אוכל לחשוף,
והמפגשים הם כעיקרון דינאמיים.
לעיתים המפגשים הם רדודים, ולא מגיעים לדברים עמוקים מידי (ואני לא לוחץ)
אולם לעיתים קורה שמישהו נפתח לגמרי, ופתאום נגלה לנו עולם חדש,
ומגיעים לדברים החשובים באמת.
הדבר שאולי אפשר להגדיר אותו "ייחודי" לקבוצה, הוא מדידת הדופק.
דופק הוא מושג שלנו המתאר את מדד המצברוח.
המדד כעיקרון נע בין מינוס חמש לפלוס חמש,
כאשר את המצב האופטימלי - האיזון - מגדיר האפס.
אולם משום שלא יאה לומר "אני אפס" אומרים אצלינו - אני מאוזן.
אז מינוס אחד הוא דיכאון קליל כזה, שאתה מרגיש ריק מבפנים, אולם ניתן לתפקד איתו
במינוס שתיים אתה בקושי גורר את עצמך מהמיטה,
ובמינוס שלוש - מה שקרוי אצלינו "מצב שמיכה" אתה לא זז מהמיטה.
על מינוס ארבע וחמש הם מצבים שבדרך כלל מי שנמצא בהם, לא מגיע לקבוצה.
והפלוסים?
פלוס חצי או פלוס אחד הוא המצב שכל העולם רוצה להיות בו לנצח.
אושר, חיוניות, יעילות, הרגשה טובה, זו תקופה עם ביטחון עצמי,
שמחת חיים - ותקופה שמאוד נעים להיזכר בה.
אבל טבעה של המחלה הוא שאי אפשר להישאר במצב הזה, תמיד יש אסקלציה,
וזה מה שקשה למתמודדים מתחילים להבין.
הם חושבים שהם יכולים לאחוז בשור בקרניו, ולהישאר במצב האופטימלי הזה -
זה לא אפשרי.
אתה חושב בשלב הזה שהבראת מהמחלה, שאתה בסדר גמור,
ושאתה לא זקוק לתרופות.
בפלוס שתיים אתה כבר חיוני מידי, מאושר מידי, המחשבות מתחילות להתרוצץ,
אתה עובר מנושא לנושא, אתה עדיין מרגיש הכי טוב בעולם, הכי צודק בעולם,
אולי בנקודה הזו גם תקבל רעיונות טובים, ממש רעיונות לסטארט אפ גאוני,
שאף אחד לא חשב עליו (לי היו שניים כאלה לפחות)
אבל אתה לא במצב להביא אותם מהרעיון - לביצוע, וזה לעיתים
מקור לדיכאון שבא אחרי ההיי.
אתה מבזבז כספים, מזיין כל מה שזז (וגם קל לך למצוא כי אתה
כל כך כריזמטי מלא ביטחון ומושך אנשים בקלות)
עושה לעצמך המון נזק כלכלי, שאחר כך יהיה לך קשה לצאת ממנו.
בפלוס שלוש אתה כבר בילתי נסבל, מתנשא, לא ישן בלילות, פתיל קצר,
פקעת עצבים. בשלב הזה כולם כבר מבינים שעובר עליך משהו רע
(כולם חוץ ממך כמובן, אתה בהכחשה טוטאלית)
אתה בשלב הזה מאבד את כל החברים שלך - גם את אלה הטובים,
מכיון שכולם חושבים שאתה שמוק מתנשא, מאניאק, ובן זונה אמיתי
אתה אומר
בפלוס ארבע אתה כבר שליח, משיח, אתה כבר מתחיל את הפסיכוזה,
אתה רואה דברים, סימנים, אותות, קולות מדברים אליך,
אתה חווה התגלות כזו או אחרת, כל אחד חווה את זה בצורה אחרת.
לי למשל זה התחיל עם שירים ברדיו, אתה חושב על שיר, והינה פתאום
משמיעים לך אותו (מגניב לגמרי) אני הרגשתי שסוף סוף מצאתי את הייעוד
שלי בחיים, את השליחות האמיתית, ואת הסיבה לקיומי -
שבאתי לכאן לעזור לאנשים, באשר הם... סוג של מלאך, שליח של אלוהים,
או מה שזה לא יהיה (ואני לא אדם דתי כלל וכלל)
בפלוס חמש אתה מנותק לגמרי מהמציאות, אתה פועל בצורה לא הגיונית
על פי מחשבות שווא, דלוזיות. בשלב הזה אתה מסוכן לעצמך, ולסביבה.
רק בשלב הזה מבחינה חוקית ניתן לאשפז אותך בכפיה ולעצור אותך.
אולם בשלב הזה הנזק שכבר עשית לעצמך הוא כזה גדול
שזה לא ממש משנה אם יעצרו אותך עכשיו או לא.
אז אנחנו מודדים את הדופק, בעיקר לשם מעקב.
כשיש לך את הרישום הזה כל שבוע, אפשר לראות אם היה למישהו
שינוי כלשהו, מהפעם האחרונה שהוא היה בקבוצה,
אם יש כזה - מתחילים לשאול שאלות, וומתחילים עם אלה
שהיה להם השינוי הכי גדול.
לא כולם חייבים לדבר, או להשתתף, ויש תמיד את השתקנים
יותר ואת הפעילים יותר (מה שמשתנה לעיתים בעיקבות שינויי המצברוח של האנשים)
תמיד קשה יותר לנהל פגישה כשיש מישהו שהוא בהיי - כי הוא
כל הזמן קופץ ולא נותן לדבר... וכשיש שניים או יותר, זה בילתי אפשרי.
לפעמים מעניין לראות אדם שהוא שתקן על פי רוב, ובדרך כלל יושב ומקשיב
ולא מוסיף הרבה לדיון, פתאום מתחיל לדבר ולהביע את עצמו בשצף קצף.
לפעמים זה מאוד מפחיד לראות את האנשים משתנים ככה לנגד עיניך.
לפי החוייה האישית שלי - גם אם קשה מאוד לעודד אנשים בדיכאון, וקשה לך לראות
אותם אומללים, כי הם יקרים לך, קשה פי אלף לראות את הצד השני - את ההיי,
את ההיפומאניה...
זה מפחיד לראות את האישיות של האדם משתנה ככה מהקצה לקצה,
זה יותר צורם בעין, ויותר מזכיר לך את השטויות שאתה עשית כשהיית ככה.
אתה מבין סוף סוף מהו טירוף.
לפני 12 שנים. 29 בנובמבר 2011 בשעה 8:15
