מהגיגי ליבי

זה התחיל בצאט, של וואלה.
הכרתי אותה לפני כמה חודשים. היא היתה מסתורית ומסוגרת לגמרי, וכמובן -
מצאתי בזה אתגר ראוי, והתחלתי במלאכה.
הצלחתי.
זה לא היה קל, אבל הצלחתי -
לאט לאט בסבלנות אין קץ, סחטתי ממנה עוד פרט, ועוד מידע, וקילפתי את המיסתוריות והסגירות החוצה.
זה היה כל כך כיף.
היא נפתחה בסוף - לגמרי, וזה היה נהדר לראות ולחוש בזה,
ואז התחלנו להתכתב בצורה הרבה יותר אינטנסיבית, אינטימית, פתוחה, עד הקצה.
לצורך המחשה, היא יודעת כל מה שפירסמתי כבר בבלוג הזה, ואף יותר.
כמובן שלכל סיפור טוב יש סוף - והיא נעלמה, ללא התראה, או אזהרה או הסבר.
זה לא היה קל, לחוות את הוואקום הזה שהיא השאירה, וכמובן שהיא חסרה לי מאוד.
מידי פעם ניסיתי אחת לכמה שבועות לשלוח אי מייל בתיקוה שהיא תענה -
והיא לא ענתה.
זה היה סוף הסיפור למעשה, אם הייתי מתייאש ומוותר,
אבל לא ויתרתי, והתמדתי, ובסוף זה קרה - היא החזירה לי מייל.

אמרה שעבר עליה סוג של משבר, ולכן נעלמה,
אמרה שהיא כעת בעבודה חדשה, ואין לה זמן לדבר, או להיכנס למייל.

התחלנו שוב לדבר - שיחות קצרות וחטופות בטלפון, דקה פה, חמש דקות שם -
רגעים יקרים מפז.
שנינו צריכים להיזכר מחדש במה שהיה - כי טיבם של אנשים להדחיק, לשכוח ולהמשיך הלאה,
ועבר המון זמן.

לא הזכרתי את זה, אבל מלבד טלפונים, ושיחות בצאט ומיילים - לא נפגשנו מעולם,
וגם לא ראיתי אותה בתמונה - ולמרות שתיכננו כמה פעמים להיפגש - בגילגול הקודם,
זה מעולם לא יצא אל הפועל - משום שגם אז היא היתה עסוקה מאוד.

אתמול בערב - שיחת טלפון מפתיעה -
ואז היא זרקה את הפצצה -
"אני רוצה להיפגש, אנחנו צריכים להיפגש"
"את יודעת שאני מחכה לפגישה הזו כבר המון המון זמן... מתי את רוצה להיפגש"
"ננסה לתאם בתחילת שבוע הבא"
"אוקי, אין בעיה, אבל רק שתדעי, שאם תבריזי הפעם, אני אתפוס אותך, אקשור אותך ואתן לך
מכות בטוסיק"
"אבל אתה יודע שאני לא אהנה מזה" (היא לא בקטע)
"איך את יודעת אם מעולם לא ניסית?"
"לא יודעת, אולי שווה לנסות..."
"אוקי, אז בואי ננסה... אבל רגע, אם כבר את מגיעה לזה אז יש לי רעיון יותר טוב"
"מה הרעיון?"
"זוכרת אז את הפנטזיה ההיא שהעליתי?"
"איזו פנטזיה?"
"זו ששנינו נפגשים בבית מלון בפעם הראשונה, כששנינו עם ערומים ורק עם כיסוי עיניים,
ולומדים להכיר זה את זה בעיניים עצומות בחושך"
"מממ .. נשמע מעניין, בוא נעשה את זה"
"את בטוחה במאה אחוז?"
"כן אני בטוחה!"
"אבל את יודעת שייתכן ובגלל המורכבות של זה, זה יהיה יותר קשה ליישום"
"כן אני יודעת"
"מממ... אני רק חושש שבסוף אשאר קירח מכאן ומכאן, אז תיראי מה נעשה -
אם זה לא יצא לפועל עד 1 לינואר 2012, נחליט שמוותרים ונפגשים לכוס קפה שיגרתית"
"אוקי, אין בעיה"
"אבל אני מאוד רוצה ללכת על זה... את יודעת, זה יהיה נהדר"
"כן גם אני רוצה"
"אז אני מרשה לעצמי לשמור על אופטימיות זהירה, ולראות מה ילד יום"
"גם אני"

וזהו, השיחה הסתיימה פחות או יותר....
ועכשיו אני כולי מלא פרפרים, התרגשות, מתח....
פינטזתי על מפגש כזה המון זמן,
ורק השבועות הבאים יראו לי אם אגיע למימוש המיוחל - או ש...
היא תקבל רגליים קרות ברגע האחרון ותיעלם.

תחזיקו לי אצבעות.