דוסטוייבסקי זה לא

זהו הלילה של יום שישי. שבוע קשה עבר על כוחותינו, משמרת ועוד משמרת, ואחת כאן ואחת שם, ובוסית בת זונה אחת, ובוסית כוסית שנייה, והכל התערבב,
אז הגעתי ללילה של יום שישי ושתיתי.
מאחורי הבר עמד בחור,
הוא לא היה חתיך.
לא, גם לא אחרי אפקט הברמן, והעשן והאפלוליות וכל הכוסיות שמסביבי, הוא עדיין לא היה חתיך.
הוא התכופף אליי ואמר,"אויש, את מתוקה",
אולי עכשיו הוא פתאום נהיה חתיך.

"מה את שותה?",
אני מחייכת אליו. "אני לא שותה בדרך כלל", הוא צוחק אליי, "אני לא יודעת מה שותים. בירה?",
עכשיו הוא כבר צוחק ממש.
"טוב, אני אכין לך משהו טוב. שמתאים רק למתוקות שבדרך כלל לא שותות"

הכוס הייתה יפה, עדינה, והמשקה היה כחלחל,
הוא היה טעים. שתיתי עוד אחד כזה ועוד אחד ועוד אחד, עד שהעולם נהיה קצת יותר ורוד.

"מה את עושה כאן?" הוא מתקרב אליי ולוחש לי את המילים אל האוזן, "היה לי שבוע קשה",
מוזיקת מועדונים פתטית כבר התגברה על הקולות ששנינו, כמה זוגות התיישבו לידי על הבר והוא הסתובב אליהם.

אחרי כמה דקות הוא חזר, "את רוצה לחכות לי שאני אסיים את המשמרת?"
"למה שאני אעשה דבר כזה?"
"כי אני חתיך"
"אתה לא באמת אמרת את זה עכשיו"
"אני לא?"
"לא הטיפוס שלי"
"מה הטיפוס שלך?"
"היא" אני אומרת, מצביעה על בחורה שיושבת בצד השני, ברונטית, שיער חלק, עיניים בהירות, היא בוהה במשקה שלך במבט מהוהר,
"את לסבית?"
"היום כן"

הוא עוזב אותי במנוחה ואני ממשיכה לחקור בעיניי את הבחורה היושבת,
היא לא מתאימה לנוף. היא עצם חריג.
לפתע מתיישב לידה בחור,
אני בכלל לא שומעת מה הם אומרים.
בטח הוא שואל אותה אם היא כאן הרבה,
היא מחייכת ועונה לו, "אתה לא צריך לשים ג'ל בשיער?"
ואז הוא יילך,
אבל הוא לא הולך.

הוא מתיישב לידה, מזמין משהו לשתות,
רגע רגע רגע,
מה קורה כאן,
לא, נו. אוף.
הוא גוחן לעברה מנשק אותה על הלחי, היא לוקחת את היד שלו ורושמת מספר,
הוא הולך.

אני קמה לשירותים, בדרך אני עוברת לידה, ליד מושא ההערצה שלי, אני לא יודעת אם זה המשקה הכחלחל שפועם בעורקיי או שזוהי דעתי הצלולה, אבל הלב שלי מגביר פעימותיו ואני מתרגשת, אני הולכת קצת יותר מהר, הזרוע שלי התחככה בזרוע שלה,
ככה,
בטעות.
(בכוונה)
אני יכולה להריח את הבושם שלה,
השיער שלה מגיע עד הטוסיק,
אני נכנסת לשירותים וזה נעלם.

לא נשאר שום דבר מההתגלות האלוהית הרגעית שלי.

למחרת בבבוקר אני אמצא את עצמי במיטה של הברמן,
חושבת עליה
ועל הבושם שלה,
ועל הבחור שנישק אותה בלחי,
ועל איך הייתי יכולה לנשק אותה הרבה יותר טוב. גם שם, וגם קצת יותר למטה.

(כל השמות בקטע הן שמות בדויים, חוץ משלי - זוהר)

המשחקייה שלי היום זהרה במין אור רך וגמלוני, הבהירות שלה נמנמנה ונדמה שהיא הייתה קצת עייפה. כמות הילדים היום הייתה דלילה,
לא יותר מ20. הם התפזרו באופן לא שווה במוקדים השונים, חלק על המתנפח,
חלק ברב מרחב, שזה מתקן רב קומות שבתוכו יש מסלולים ותת-מתקנים, וחלק בג'ימבורי שזה החלק של הילדים הקטנים,

בצד יש גם חלק של מחשבים ופלייסטיישנים, אבל לרוב כשאני רואה ילד נתקע שם יותר מעשר דקות, אני זורקת לו משהו בסגנון, "יש לך את כל המשחקים בעולם ואתה מעדיף לעשות משהו שאפשר לעשות גם בבית?"
ואז הוא מסמיק, והולך להעסיק את עצמו במשהו שלא יהרוס לו את תאי המוח.

בדלפק ישבו חברותיי היפות לעבודה, אולי כדאי שאכתוב עליהן.
ארין, בחורה בתחילת שנות ה20 שלה ולקראת סיום תואר במשהו-פלצני-ומתמטי באחת מהמקומות הטובים ביותר שאפשר ללמוד בהם, אינטיליגנטית, יפהפייה,
שיער קצר, חום אגוזי בהיר וקצר, פוני המכסה מחצית מין המצח, עור לבן כשלג, זוג עיניי איילה חומות וגדולות, גבוהה ורזה, חזה חצוף קטן שעומד סגור בסריג אומנתי, וישבן חפין שאפשר להקפיץ עליו מטבעות, וגם. איך שהוא. ולקח לי בערך כמה חודשים לעבוד איתה ולהבין,
ערבייה.

מאידך,
סיגל, הבוסית שלי, למרות שהיא אף פעם לא מתנהגת כמו בוסית, יותר כמו חברה מצחיקה,
עיניים כחולות גדולות, אף כפתורי, שיער ארוך גלי שמזכיר קצת את השיער שיש לי עצמי, אך בהיר יותר, מספר קעקועים על כל הגוף, למרות שפניה משוות לה מראה של מלאכית טהורה,
רוב הקעקועים הם פרחים ופרפרים ולכן גם העובדה שזה הוחדר לעור שלה דרך מחט בתהליך כואב ונצחי, עדיין לא הורס לחלוטין את תדמית המלאכית.

נשענתי כשהמרפקים שלי לחוצים כנגד הגדר הכחולה של הג'ימבורי,
כמה עוללים בני כמה חודשים זחלו על המשחקים בעוד ההורים המקסימים שלי בלועים אל תוך מכשירי האייפון,
אני עוקבת בעיניי אחרי הנס הזה,
איך הברכיים הקטנות עוקבות אחרי הידיים הקטנות ופתאום הם זזים כמו שעשו כל כך הרבה לפניהם, ואיך הם יעשו את זה עד שהם יקומו והרגליים הקטנות שלהם ישאו אותם למקומות עצובים.

"תסתמי! אל תגידי לי מה לעשות!", שמעתי את סיגל צועקת לי ובעודה מתקרבת מתופפת על עקביה לעברי, אני צוחקת קלות ואומרת, "אני אגיד מה שאני רוצה, אני נפש חופשייה...חוץ מזה שאל תצעקי עליי, את יודעת...ההורי..."
"כן! ההורים שלך גרושים, התת אגו שלך בנסיגה, סתמי כבר.." היא מחייכת לי, שפתיים ורודות נמתחות אל הלחי שלה, ופתאום אני שמה לב אל החזה שלה ואיך החולצה הדקה הורודה נמתחת עליו ועור צחור של בובת חרסינה שבירה, ועליה חומות שקופות של הגנות, אני יכולה להסתכל, אבל לעולם לא לגעת.
היא עומדת מולי בפוטנציאל העירום שלה כמו בחלון ראווה ומציגה לי את כל הפנטזיות שלי,
אבל לא אוכל להרשות לעצמי לעולם את מה שהיא מוכרת לי.
זה יעלה לי בשפיות.
לשנייה כמעט ומוזיקת הפינק פלויד בייבי'ס נמסה אל תוך המחשבות המלוכלכות שלי, ולא נשאר שום דבר טהור במרחק של אלפי מטרים מכאן, כי במוח שלי אני שלפתי בידיים הקרות שלי את השדיים הגדולים של מיכל הבוסית המלאכית שלי, ומצצתי את הפטמה שלה בכוח עד ששאבתי לתוכי את כל החלב העתידי שלה,
ואני שלחתי את היד שלי אל בין הרגליים אל כוס הבוגר והאמהי שלה, הרטוב שלה, ואני רוצה לחקור אותו עם הלשון שלי, ולעשות לו מפה. לצייר עליו את כל התשוקות והרצונות שלי,


אבל אז היא אמרה, "את חייבת להתעורר...קומי, תעבדי, תסתובבי. אולי תעשי לילדים שעת סיפור. את אוהבת את זה.",
ניגשתי אל החדר הירוק ופתחתי את הארון,
...צמריקו, לא, אמרתי לעצמי. אין לי חשק.
....פיטר פן, לא, לא. אין לי חשק.
....דירה להשכיר...נחמד אבל לא, באמת שלא באלי.
...מעשה בחמישה בלונים, כן.
מעשה בחמישה בלונים.

לקחתי את הספר והצמדתי אותו לחזה שלי,
החולצה האדומה שלי גזורת הצווארון, נפלה וחשפה את הכתף,
אני קצת שמנמנה, אבל לפעמים העצם הזו שמתחת לצוואר בולטת, ונוצר שקע קטן, לפעמים נראה לי שזה קורה רק כשאני עצובה,
והגוף שלי מציע לי עוד מקום אכסון לדמעות.

הסתובבתי קצת במשחקייה והודעתי ברוב גאון שעוד כחמש דקות אתחיל בג'ימבורי פינת סיפור, וכל מי שרוצה מוזמן.
לא יודעת מה כ"כ מוצלח בתקשורת שלי עם בני האדם המוקטנים,
אבל אני אף פעם לא צריכה להתאמץ כמו המבוגרות ממני שעובדות שם. הם תמיד באים אחריי כאילו ניגנתי במין חליל קסום,
ותמיד יושבים עד סוף הסיפור ולא מאבדים סבלנות, ומחכים עד שאגיד את המילה האחרונה.
הם הכי אוהבים שאני אומרת, "ה...סוף." כי אז אני אומרת בסוף, "וזה באמת הסוף. אם פתאום יש המשך סימן שההורים שלכם המציאו",
הם צוחקים.
הם אוהבים לגלות שההורים שלהם ממציאים דברים כמוהם.

המבטים הצחורים שלהם על העור שלי בעודי קוראת ניצבים עליי כמו מצבטים,
הם ננעלים על העור שלי ומושכים, כאילו הם מוצאים כל דבר סוטה שיש בי ומנסים להביא אותי אל דרך הישר,
בא לי לצעוק להם,
ילדים שלי, ילדים יקרים,
הדבר שאני הכי אוהבת בעולם,
תרגעו, אני בסדר. אני כמוכם, רק קצת התלכלכתי. מקלחת ואני כמוכם. מבטיחה.

בטח הם לא יאמינו לי,
אפילו אני לא מאמינה לעצמי.

התעוררתי לתוך מזרון קשה מדי שאני קוראת לו מיטה, בתוך ארבע קירות שפעם קראתי להם בית ואני שותה תה בספל שכתוב עליו 'קפה'.
מבט חטוף מסביב מזכיר לי איפה אני נמצאת וכאב ראש משתק גורם לי לרצות לתלוש את העצם הזר הזה שנמצא על הצוואר שלי ולהעיף אותו לאלף עזאזל.
נזכרתי שפעם בכיתה ב' הייתי צריכה למלא מפת ארץ ישראל עיוורת, ולא ידעתי מה יש דרומה לתל אביב, אז שמתי נקודה וקראתי לה "אלף עזאזל" ואז דרומה משם, קראתי לה "קיבינימט",
אם הייתי יודעת כמה זה קרוב למציאות. אולי הייתי צוחקת.

רצפת הפרקט נפרשת כאן מצד לצד של הבית ונותנת לו אווירה חמימה, אז למה כ"כ קר לי? למה כשאני במקום הזה אני מרגישה כל כך לבד, ולמה, ריבונו של עולם, למה זה מפריע לי פתאום?

רעש המים נרתחים בקומקום זה הצליל היחיד ששובר את השתיקה התהומית שבולעת אותי לתוכה. אני עייפה, העפעפיים שלי נזרקים מטה ואני נרדמת בעמידה לכמה שניות. הלוואי ויכלתי לחלום את השניות האלה,
הלוואי ויכלתי לא להתעורר מהן לעולם,
אבל זה לא קורה.

הדלקתי את הדוד,
חשבתי על היום שמחכה לי, על הימים שכבר עברו, הטלוויזיה מקשקשת איזה פרק מזמר של האנטומיה של גריי,
אז העברתי לחברים, זה אף פעם לא מצחיק אותי. אני יכולה להריח את הכוס שלי נרטב, זה היתרון בלהיות ערומה לגמרי לבד בבית,
הפטמות שלי מזדקרות,
יכלתי לשאול אתכם או אותי, אם זה בגלל הגירוי או הקור,
אבל אני יודעת שאני מתגרה קשות מהקור.

מישהו מהמם פעם אמר לי, "את אוהבת קור כי ככה את מרגישה",
הוא לא יודע שאני מרגישה כל הזמן, את כולם, את הכל. הוא לא יודע שכשאני מסתכלת לתוך עיניים של מישהו בוכה, ובפרט עיניים בהירות, אני מתחילה לדמוע אוטומטית. כמו כשמריחים בצל. זה צורב לי בשקיקי הדמעות, והם מתחילים לרעוד.
כשאני רואה אנשים בוכים מצד אחד עצוב לי שהם בוכים, אבל אני רוצה שהם ימשיכו, ויבכו, והאף שלהם יאדים.

בעודי חושבת את זה, אני יושבת על הספה כשהראש נזרק למטה וכל הדם זורם אליו וכשהרגליים פתוחות על משענת הספה,
זה לא עוזר לכאבי הראש שלי,
ולגרון שהרגע גיליתי שכואב, (שיט)
אבל ככה אני מאוננת כשיש לי אפשרות.
היד שלי משפשפת את הדגדגן, כמעט תולשת אותו מהמקום, אני שונאת את עצמי כשאני עושה את זה,
אני מדמיינת שהרהיטים מסתכלים עליי, מרכלים בתוך עצמם,
מגחכים עליי. השולחן רצה שאני אשים עליו את הרגליים אז עכשיו הוא מאוכזב והוא מרושע במיוחד. הספה שותקת,
מתרכזת בנעשה. אולי קצת כבד לה אז היא נושכת כריות.

אני לא יודעת מה הצית בדמיוני את הסרט דיסני בשקל הזה, אבל זה מה שקרה. אבל לא הצלחתי לגמור, אז זייפתי.

זייפתי לעצמי,
אין אף אחד בחדר וזייפתי.
מתחתי את החזה, ונשכתי את השפתיים וגנחתי קצת ולחש ואז התנשמתי
ונרגעתי.

כנראה שלפעמים גם אני צריכה חלק מהשקרים המנחמים שאני
מחלקת לכל אחד.

הוא היה באמצע רצף ורבאליות מלוכלכת כשהיא התקשרה,
הוא דיבר על כמה שאני שרמוטה וזונה, הוא לא הספיק לסיים את המילה פוסטמה, כשהצלצול המעצבן שלו נשמע בחלל החדר.
כמו להכניס קיסם לבלון, הוא לא מתפוצץ, אבל תזוזה אחת קטנה תשנה את המצב הזה לרעה. הקיסם שלי דיבר עם האדון שלי והם ניהלו שיחה נעימה.
יותר מדי נעימה. מספיק נעימה בשביל לגרום לבלון הבדס"מי שלי לשרוק.

כשאני על ארבע אני נאלצת להקשיב לאיך הוא מתעניין בשלומה ברכות, אני מנסה להתרכז ברצפה, בארנבי האבק מתחת למיטה, למה גברים אף פעם לא מבינים את העיקרון של שטיפה? מזיזים דברים - כדי שייכנס מים, זה באמת לא כזה מסובך.
אני מעמיקה את המבט שלי לבלטות, לחריצים שהם יוצרים, אני מנסה להפוך עצמי לגרגיר אבק קטן על הרצפה המטונפת הזו, רק בגלל שלגרגר אבק יש את הפריוויליגיה לחיות בלי אוזניים.

וכל הגרגרי אבק בחדר הזה, פטורים מלשלמוע כמה הקול שלו מתרכך כשהוא שומע שרע לה, ואיך הוא אומר לה במילים עדינות ובחיוך, שיהיה בסדר. הייתי מנסה להרגיז אותו,
להגיד משהו,
לשנות תנוחה,
אבל הוא אפילו לא מסתכל עליי, אני בספק שהוא ישים לב. מה נראה לה בכלל, למה היא מתקשרת? מה השעה בכלל, 9 בערב? היא לא צריכה לראות פרוייקט מסלול? איפה רשויות השידור שיספקו קצת זבל טלוויזיוני כדי שיעסיקו את כל הפרחות במדינה המטפחת טמטום הזו מלהתקשר לאדון שלי?

בא לי לחנוק אותה. אבל אני יודעת שהיא תהנה מזה, זונה.
כואבות לי הברכיים, וורטוב לי בירכיים, ואני רוצה זין. ריבונו של עולם, למה היקום שונא אותי?
ברגעים כאלה אני מאחלת שהלוואי והייתי וונילית, הלוואי ולא היה לי הרצון המשתק הזה בקרביי לעמוד על ארבע כמו כלבה צייתנית ולסבול את הרכות הזו שטעתה בדרך, הלוואי והייתי מסוגלת להגיד שאני מקנאה ברכות הזו. אבל זה לא נכון.

אני מקנאה בתשומת הלב שהוא נותן לה, כי זו התשומת לב שלי. זה כמו גניבה, נו, איך חוק נגד זה?
אני מרגישה פתטית. אני באמת פתטית. טוב די, יש גבול. אם הוא לא יחזור אלי עד שאני מגיעה לבלטה ה-50, אני קמה והולכת. כן, כן, כמו ששמעתם. אני קמה, לוקחת את הבגדים שלי והולכת ואני לא מסתכל לאחור, לא. הוא הגזים. זה הגבול שלי.
אז אני סופרת,
1
2
3
4
כל עוד אני במספרים חד ספרתיים אני נחושה, אבל הנחישות הזו נסדקת ככל שאני מתקרבת לסוף, הקיסם שלי מסתובב, הבלון שלי שורק, המציאות שלי חודרת כמו מים לתוך סירה ואני טובעת. הלוואי והייתי וונילית.
אני מנסה להגיד לעצמי שאני כלבה איכותית, ומגיע לי כל הצומי שבעולם. שהוא לגמרי הגזים, אני מגיעה לבלטה ה45 כשהשיחה נכנסת לאווירת סיום, משהו בסנגון, "טוןב, יאללה..מממ...ביי" , ואני נדרכת, אני מכינה את עצמי לרגע הזה שהוא יחזור אליי שהשקט שלי שוב יחזור ויקיף אותי אבל כשאני מסתכלת הוא לבוש במעיל ונעליים ועומד ליד הדלת, "תיכף אחזור. אל תזוזי." , אני פותחת את הפה להגיד משהו, הוא מכווץ את הגבות שלו ואומר, "יש לך בעיה עם זה כלבונת?"

המילה הזו הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה, הפלסטר לבלון שלי, אבוב ההצלה שלי, שנייה לפני שאיבדתי את עצמי בכל הסיטואציה, זה היה התזכיר שהבהיר לי מי אני. "לא אדוני",

אל תשפטו אותי. ככה או ככה, הציצי שלי יותר יפה משלה על בטוח.

--

מוקדש לTOM.

המשחקייה שקטה היום, אני מסתכלת סביב, חשבתי שיום אחד אני צריכה לכתוב עליה. באמת שניסיתי למצוא דרך יפה יותר לתאר אותה, אבל כל פעם חזרתי לעובדה שזה נראה כאילו דובון אכפת לי התפוצץ כאן. הקירות כולם צבועים בירוק וצהוב וורוד, צבעים בהירים ורכים,
המקום הזה מתוכנן כדי לגרום לגירסא הטובה ביותר של בני האדם (ילדים, כמובן) להיות מאושרים.
גם אם רק לרגע.
גם אם רק לשעה. גם אם רק לתקופה שבין האבא המכה לבין האמא הבוכה.

זו בועה באמצע הבורגנות האפורה,
הקניון כולו חסר חיים,
זה נראה כאילו המשחקייה שאבה את כל הצבע לתוכה,
והילדים פשוט מתמגנטים אליה.
זה מקום
שילדים בוכים רק כי כואב להם לשנייה, רק כי הם רוצים את המתקן הזה,
הם לא עצובים,
הם לא מאוכזבים,
הם לא מפחדים.

כן,
נראה לי שלכל ילד במשחקייה הזו יש בית קודר.
גבר מבוגר נשען על הגדר של הג'ימבורי,
הוא נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו,
אני נעמדת לידו, כי השולחנות של הקפיטריה נקיים ואני מנצלת את ההזדמנות להסתכל על המתרחש ולשמור שהכל נשאר כראוי,
שהילדים משחקים יפה, שהכל נשאר נקי,
עושה עבודת קודש, בקיצור.

הוא הסתכל עליי,
אמר, "יש לך שיער מהמם, את יודעת?"
אני צוחקת לו. "תודה, באמת תודה",
"הוא גולש, וגלי על הכתפיים, הוא נראה כמו נהר..." הוא אומר, הקול שלו נהיה חולמני, זה היה קצת מוזר. פרוורטי.
אז נדלקתי.

הוא נראה מבוגר. הוא לא מהמבוגרים שהייתי מחליקה לו את הגיל כי הוא נראה צעיר,
לא. השנים כתובות עליו בכתב גס וגדול,
העפעפיים שלו נבלו,
מאפילות עצבות על זוג עיניים כחולות צלולות ובהירות, ונגיעות אפורות מהפנטות מקשטות אותן. נדמה שכל שניה בעודי בוהה לתוכן אני מגלה משהו חדש.
השפתיים שלו חרושות, כל המילים שהוא אמר אי פעם נאחזות בהן,
אני שואלת אותו,
אם אחד מהזאטוטים כאן שייך לו,
לפני שהוא הספיק לענות ילדה בגיל 6 החלה לבכות בעוצמה,
היא נפלה, רצתי אליה, שאלתי מה קרה ושילדות גדולות לא בוכות, נכון?
בעוד אני אומרת את המילים האלה שתמיד אומרים, אני חושבת לעצמי שאני ילדה גדולה, ואני עדיין בוכה כל הזמן.
היא נרגעה,
הוא הלך מאחוריי בנונשלאנט,
הוא היה לבוש בחליפה המהודרת שלו,
על כפות ידיו לא ראיתי זכר לטבעת נישואין,
הוא התכופף וליטף אותה. הוא הרים אותה על הכתף כמו שמרימים שק משא, והניח אותה בעדינות על הכיסא, חיבר את האייפון לאיזה צעצוע מוזר כזה והיא שקעה בזה.
מה אומרים? הוא שאל,
תודה אבוש, היא אומרת.

אבוש.
צחקתי. זה נראה כאילו הם חולקים רגע אב-בת, אז התפניתי לנקות שולחנות, הוא הלך אחריי, בשתיקה, לא אמר דבר.
"הוא באמת נורא יפה" הוא אמר,
המשחקייה לקראת סגירה, אני מתחילה לקפל כיסאות.
"אתה ספר או משהו? מה ההתעניינות הזו בשיער?" , אני תוהה.
"תספרי לי איך קוראים לך, בבקשה! אני מתחנן. " הוא אמר, זה היה הזוי. הדיסוננס שבין ההתרפסות שהוא משטיח בפניי לבין הקשיחות שהמראה שלו משדר, אני מחייכת.
"זוהר" אני אומרת, "קוראים לי זוהר. אל תתחנן, זה לא המקום". הוא צוחק, "את צודקת. " הייתה שתיקה,
הסמרטוט עבר על השולחנות והכיסאות עשו רעש כאשר הפלתי אותם בערמה אחת גדולה לתוך הקיר.
"זוהר" הוא אמר,
הוא לחש, הוא התענג על ההבהרות שבשם שלי,
"בבקשה, תשארי סיפור יפה. טוב?"

"מה זאת אומרת?" אני שואלת
"את סיפור" הוא אומר לי, "סיפור, של נהר, ושל שיער, וילדים. הרבה ילדים", אני צוחקת.
"יש לך אבא מאוד מוזר מתוקה" אני פונה אל הזאטוטה שצמודה אל רגלו,
"אני יודעת" היא אומרת לי.

"אני אבוא עוד" אני אומרת לו,
הוא הושיב את הילדה על הדלפק ונעל לה זוג נעליים ורודות,
הוא חייך, בפעם הראשונה,
חיוך גדול, לבן
כל השנים הצעירות שלו הבהיקו מולי בחיוך הזה,
ראיתי אותו מציץ למקלחות של הבנות כמתבגר,
ולומד עצמו למוות כסטודנט,
וראיתי אותו מתחתן ומאוהב,
וראיתי אותו עצוב ושבור,

חייכתי לו חזרה,
כשהוא הלך.
תהיתי,
מה הוא רואה בחיוך שלי?

המסדרון הזה ארוך מדי,
ההרמוניה שבין המלודיה העדינה של השיר באוזניות לבין הגשם בחוץ גורמת לגרון שלי להשתנק, אני מרגישה את הצריבה העדינה הזו בקצות האצבעות, והלב שלי עצר מפעימותיו,
אני רוצה לכתוב את זה. אני רוצה להנציח את התחושה האינסופית הזו שצפה בתוכי,
הכחול של השמיים הרבה יותר צלול,
הירוק של הדשא הרבה יותר בוהק,

זה כמו לנקות מכונית ישנה ופתאום לגלות את הצבע שלה מחדש,
פתאום מצאתי עצמי נפעמת מכמה יפה הבניין הישן הזה, מהצורה העיגולית בה הוא בנוי, בכך שהגשם חודר את החלונות פנימה,
מצאתי יופי אחר.

דרך המילים שלי למדתי להעריך את כל הסיטואציה הזו מחדש,
פתאום הכל זה אלמנט,
מטאפורות,
הצבעים, העצמים, האנשים.
בעצם לא,
אין לי כוח לאנשים.

מולי מתהלך בחור, בגילי. אולי קצת יותר גדול, הוא לובש טרנינג לבן, הידיים שלו בכיסים, הוא מכווץ את הכתפיים אל הראש,
הוא נראה קצת כמו טווידל-די או טווידל-דם, אבל אני לא אומרת שום דבר, ורק ממשיכה לבהות בו הולך.
הישבן שלו עושה לי חשק לצבוט אותו,
הגומי של הטרנינג מתיישב בדיוק מעל וגורם לו להיראות חפין.

לפתע כל הניקיון במחשבות שלי התלכלך.
שקעתי לתוך הג'יפה של לקחת אותו לשירותים ולהדביק אותו לקיר, לנשק אותו בצוואר , לדחוף יד לתחתונים שלו, לאחוז את הזקפה המתרגשת והבתולה שלו בי שלי,
ולעשות בו קסמים.
לגרום לו שלא יישכח אותי בחיים.

להפוך אותי לסיפור הבירה האולטימטיבי עוד עשרים שנה כשיהיה שיכור וסיפר על הבחורה שהזדיינה איתו בפעם הראשונה בכיתה י"ב והוא היה בתול.
היא יצחק ויגיד, "גמרתי תוך עשר דקות",
אולי זה בכלל יהיה בגאווה.

רציתי שחודשים אחר כך הוא יחשוב עליי כשהוא מאונן, יחשוב על השפתיים שלי נסגרות על כיפת הזין שלו ושואבות אותו לתוכי,
ואז בולעת,
עוד עשרים שנה, הם יגידו, "לה, זהו, אם היה לי ספק עכשיו אני בטוח אתה משקר. מי תבלע לך בלי שהיא מכירה אותך, ט'ח..חי בסרט אתה...",
הוא לא יענה שום דבר. יחייך לעצמו.
הפנטזייה הזו שווה רק בשבילו במילא.

כי הוא יידע מה קרה אחר כך, והוא ידע איך תפסתי לו את הביצים ומעכתי חזק,
עד שהוא בכה, ונפל,
ואיך שעמד לו,
והוא התחנן, ורצה שאפסיק,
וכשהפסקתי היה מאוכזב.
והרגע הזה, הרגע הקטן הזה שהוא חש אכזבה, ישאיר אותו ער עוד שנים רבות.

רציתי את כל אלה,
אבל ישבתי כרגע במסדרון,
הנקיון הפך להיות זיכרון מעומעם, והגשם בסה"כ סוחף את הלכלוך למקום אחר,
רציתי להתפלש בכל החרא של הנשמה שלו,
אבל לא היום.