דוסטוייבסקי זה לא

המסדרון הזה ארוך מדי,
ההרמוניה שבין המלודיה העדינה של השיר באוזניות לבין הגשם בחוץ גורמת לגרון שלי להשתנק, אני מרגישה את הצריבה העדינה הזו בקצות האצבעות, והלב שלי עצר מפעימותיו,
אני רוצה לכתוב את זה. אני רוצה להנציח את התחושה האינסופית הזו שצפה בתוכי,
הכחול של השמיים הרבה יותר צלול,
הירוק של הדשא הרבה יותר בוהק,

זה כמו לנקות מכונית ישנה ופתאום לגלות את הצבע שלה מחדש,
פתאום מצאתי עצמי נפעמת מכמה יפה הבניין הישן הזה, מהצורה העיגולית בה הוא בנוי, בכך שהגשם חודר את החלונות פנימה,
מצאתי יופי אחר.

דרך המילים שלי למדתי להעריך את כל הסיטואציה הזו מחדש,
פתאום הכל זה אלמנט,
מטאפורות,
הצבעים, העצמים, האנשים.
בעצם לא,
אין לי כוח לאנשים.

מולי מתהלך בחור, בגילי. אולי קצת יותר גדול, הוא לובש טרנינג לבן, הידיים שלו בכיסים, הוא מכווץ את הכתפיים אל הראש,
הוא נראה קצת כמו טווידל-די או טווידל-דם, אבל אני לא אומרת שום דבר, ורק ממשיכה לבהות בו הולך.
הישבן שלו עושה לי חשק לצבוט אותו,
הגומי של הטרנינג מתיישב בדיוק מעל וגורם לו להיראות חפין.

לפתע כל הניקיון במחשבות שלי התלכלך.
שקעתי לתוך הג'יפה של לקחת אותו לשירותים ולהדביק אותו לקיר, לנשק אותו בצוואר , לדחוף יד לתחתונים שלו, לאחוז את הזקפה המתרגשת והבתולה שלו בי שלי,
ולעשות בו קסמים.
לגרום לו שלא יישכח אותי בחיים.

להפוך אותי לסיפור הבירה האולטימטיבי עוד עשרים שנה כשיהיה שיכור וסיפר על הבחורה שהזדיינה איתו בפעם הראשונה בכיתה י"ב והוא היה בתול.
היא יצחק ויגיד, "גמרתי תוך עשר דקות",
אולי זה בכלל יהיה בגאווה.

רציתי שחודשים אחר כך הוא יחשוב עליי כשהוא מאונן, יחשוב על השפתיים שלי נסגרות על כיפת הזין שלו ושואבות אותו לתוכי,
ואז בולעת,
עוד עשרים שנה, הם יגידו, "לה, זהו, אם היה לי ספק עכשיו אני בטוח אתה משקר. מי תבלע לך בלי שהיא מכירה אותך, ט'ח..חי בסרט אתה...",
הוא לא יענה שום דבר. יחייך לעצמו.
הפנטזייה הזו שווה רק בשבילו במילא.

כי הוא יידע מה קרה אחר כך, והוא ידע איך תפסתי לו את הביצים ומעכתי חזק,
עד שהוא בכה, ונפל,
ואיך שעמד לו,
והוא התחנן, ורצה שאפסיק,
וכשהפסקתי היה מאוכזב.
והרגע הזה, הרגע הקטן הזה שהוא חש אכזבה, ישאיר אותו ער עוד שנים רבות.

רציתי את כל אלה,
אבל ישבתי כרגע במסדרון,
הנקיון הפך להיות זיכרון מעומעם, והגשם בסה"כ סוחף את הלכלוך למקום אחר,
רציתי להתפלש בכל החרא של הנשמה שלו,
אבל לא היום.