דוסטוייבסקי זה לא

בעוד שהוא מסתבך תוך עצמו, מנסה לאלתר תירוץ כזה או אחר שהוא צריך כבר ללכת הביתה, לקום מוקדם, לא יכול לישון, אני שוכבת עירומה מכוסה בשמיכת קיץ דקה ותוהה אם ישנה דרך נחמדה לומר לו שאין צורך בכל הטקס, אני רציתי שילך כבר עשר דקות לתוך הזיון. כשהוא בתוכי ניסיתי להזכר איך קוראים לו. אני יודעת שאת שלי הוא זוכר כי הוא לוחש לי אותו שוב ושוב. ספק דיבורי תשוקה, ספק מנסה להעיר אותי.

אני שקועה. משהו מסרט, היה השם, אולי כוכב, שלום, דוד? לא מקורי במיוחד, אבל גם לא נפוץ. היה שם ש' ואולי גם ל'. בינתיים אני עושה את כל הקולות והתעוויות הפנים וכשהוא מסיים, אחרי זמן ארוך מדי, הוא מסתכל עלי ושואל, "גמרת?" 

אני מתאפקת לא לצחוק, בכל זאת צוחקת מעט, הוא מסתכל עלי מבולבל. הוא לא אשם, אני יודעת. הוא מאד השתדל ואני שיחקתי את התפקיד. אולי אלעד? לירון? שאול? 

אני עונה לו שבוודאי שגמרתי. הסוויתי את הציניות בשינוי תנוחה זריז, גנבתי את השמיכה והסתובבתי לישון על צדי. השמיכה הייתה בין הרגליים וחיבקתי את הכרית, הוא שכב לצדי עירום. כמה שניות אחר כך, אני קמה, מביאה עוד שמיכה, מכסה אותו. מנשקת אותו נשיקה עדינה בלחי. 

אז הוא מקבל את הטלפון ומאלתר וצריך ללכת ומאד מתנצל ואני רק רוצה שתלך. כדי שאני אוכל להכין לי עוד דרינק, לעשן סיגריה ולבכות. 

אני תוהה מה להגיד לו כשישלח לי הודעה. 

אבל זה בסדר, הוא לא ישלח. 

אני זמנית. גם הוא. 

ושנינו שיחקנו גרוע. 

"אתן חברות, או מה, מה הקטע שלכן?"

לא ידעתי את משמעות הערפל עד שהגעתי למיטת החולים הזו, מחוברת למוניטור שלא מפסיק להאנח בגסות, האורות המסנוורים, האנשים המטושטשים, כולם יחד יצרו סביבי מציאות חדשה. קוראים לי ככה ומספר הזהות שלי הוא ככה וככה, אני אומרת. את בטוחה? שואלת אותי אחות לבושה ירוק-מחלה, שיער בלונדיני ופס שחור בשיערה. לא בטוחה בכלום, תנסי, מה אכפת לך, אני עונה לה. כמה לקחתן, היא אומרת לי, את וזאתי שלך. גרם וחצי, כמעט שני גרם. זה היה בטעות, בטעות. היא מסתכלת עלי ויש לה עיניים כחולות-כחולות. כל כך כחולות. איפה היא, אני שואלת, היא בסדר? תנו לי להיות לידה, תקחו את המיטה שלי לשם. משהו על מצוקת מקום. אני תולשת את העירוי מהיד, הוא מציק לי, האחות תופסת את הפנים שלי ואומרת לי בתקיפות, זו הפעם החמישית שאת עושה את זה. אני לא זוכרת את הארבע הקודמות. מתי הגעתי לכאן?

העירוי מקרר אותי מבפנים. עוד פעם שאלו אותי מה לקחנו, בדיקות הדם מאמתות שאמרנו את האמת, תגידי, אומר לי האח, אני לא מבינה לאן נעלמה האחות הקודמת, הוא פשוט הופיע, כמה זמן עבר מאז שאני כאן?

ניסיתן להתאבד ביחד? לא, אני אומרת לו, ממש לא, זו הייתה טעות של נקודה עשרונית, זו הייתה טעות. אף פעם לא עשית טעות? אל תכעס עלי, בבקשה אל תכעס עלי.

אני לא כועס עליך, תרגעי.

אם היא לא תרגע בעשר דקות הקרובות, היא נכנסת לדום לב. תכניס לה עוד 20 מ"ג אסיוול. מהר.

מה השעה, אני שואלת

שאלת אותי כבר, הוא אומר

אמא שלך זונה, אני אומרת, מה השעה

לא צריך לקלל, השעה 18:00 בערב, את פה משעה 16:00. אני לא זוכרת כלום. הכל שחור. אני רוצה ללכת הביתה.

המוניטור מפסיק להאנח, נראה שהגענו להשלמה, הדופק ירד, אני בחיים. עשיתי את זה לעצמי וזה מה שהכי כואב.  

אני כבר בבית. השרירים תפוסים, הלשון שלי כואבת, כל מה שאני צריכה, זה שמישהו ילטף לי את השיער ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. אולי עדיף היה אם הייתי מתה.

this is how the world ends

not with a bang 

העיניים שלך כחולות. כשהורדת את החולצה גחנת מעליי, העברתי את האצבעות שלי על כל המקומות שבהן הגוף שלך מצויר אחרת משלי, הצלקות, הכיווצים. "הייתי אחר פעם", אתה אומר לי, הקול שלך חלש ופתאום עברנו דרך שער לסיטואציה א-מינית במהותה. המשכתי ללטף אותך כשסיפרת לי על המשקל שהורדת, הניתוחים, הכאב, ההחלמה. 

"ועכשיו אתה יפה?" 

חיכית כמה דקות, שכבת לידי, ליטפתי אותי בעמק בין הרגליים, העור שלי חלק והצטמררתי. התהפכתי לצד השני, חושבת על איך הגעתי לכאן ומה בעצם אני רוצה ממך, 

"עכשיו אני" 

אמרת וליטפת עם האצבע המורה שלך את הדגדגן שלי. גנחתי במקומות הנכונים, אבל רציתי שתספר לי עוד על איך הרגיש להיות בניתוח ולדעת שמסירים חלקים ממך, הרגשת קל יותר? 

בזמן שהלשון שלך ליטפה אותי, בלי חן או עדינות, ריחפו באוויר כל הדברים שלא נאמרו, 

הצלקות שלך מעטרות אותי,

שלי נמצאות בדרך שבה הסתובבתי ממך, מפוחדת, 

אני רק רוצה לומר,

בבקשה תאהב אותי, בבקשה תאמר לי שהחיפוש נגמר, בבקשה תאמר לי שאתה רוצה את כל מה שרקוב אצלי

אני שונאת את זה שהלכת

אבל אם לא היית הולך, הייתי דוחפת אותך בעצמי

בינתיים

אני שיכורה

אני מקווה שאתה חושב על הרגעים שבהם גמרתי על השפתיים שלך 

את יודעת שכשאת מספרת לי על השבוע שלך, אני חושבת על גופך העירום ועל קימוריו. לא הקימורים שבין החזה למותניים, גם הם לא מאכזבים, אלא הקימורים שבפנייך. הפנים שלך אוחזות

זוג עיניים, אף ושפתיים ורודות. ורודות.

פנייך נשענות על ברכיי, אצבעותיי עוברות בשערך.

מה את חושבת? אתמול הלכתי לעשות ציפורניים. אני יודעת שחורף ואפור, אבל עשיתי הומאז'. לכבודך. נשאר ממנו קצת, פה בפינת המסדרון 

בחרתי ורוד. ורוד. 

אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. תנשמי עמוק. אני אעשן סיגריה, אולי שתיים, ככל הנראה שלוש. אשתה כוס יין, שתיים, ככל הנראה מחצית הבקבוק. ריח הרטיבות יציף את החדר, אל תזוזי. אם תזוזי, אפול. אני זקוקה לידיים שלך שיאחזו בי, למבט שלך שיתלה בי, לשפתיים שלך קרובות. ורודות. ורודות. 

כשהגיצים יקפצו מהסיגריה אל הגוף שלך, במורד עמוד השדרה הגאה, ידלגו במעט על החריץ הנסוג של הישבן, תעצמי עיניים חזק, תחכי שיעבור. אני זקוקה, 

לצבע שאת מביאה איתך, תני לי עוד 

ורוד ורוד

אני ריקה, עד שתגיעי, אני שופכת מתוכי את כל מה שהביאו איתם האחרים 

עומדת מתחת לברז המים החמים

שלא ישאירו זכר, שלא ישאירו רמזים 

גם אם כואב לך עכשיו, לא ישארו סימנים 

כשתלכי, תשתדלי לזכור 

נשארתי כלעומת שהלכת  

שחור שחור 

תשקר לי, אני אלרגית לכל מה שנכון. הטבעת על האצבע, תמונות הילדים בארנק, תלוש המשכורת שלך. תהיה בן 28, רק עכשיו עברת לעיר, גרת עם ההורים במצפה רמון. היה לכם בית היפי, אמא שלך הסתובבה עירומה כל הזמן. היא קראה לך ספרים וערוותה הוסתרה על ידי הירכיים שלה כשישבה על הספה. כשהבאת חברים הביתה, היא לבשה חלוק דק, מבד בהיר, הפטמות שלה הזדקרו דרכו. זה נעים לך, לחשוב על זה? 

אני לא היחידה עם התסביך. תאמר לי את האמת,

תאמר אותה בחלקים,

כדי שיהיה לי קל לבלוע

אולי תפרר לי אותה לבקבוק מים,

קופסאת מסטיקים, קופסאת סיגריות

נשב על הרצפה בחדר, משובצת ומצויירת מעוינים

תלטף אותי, תשקר לי, דבר אלי

אל תספר לי כלום 

 יותר ממה שאני צריכה לדעת, אני צריכה להצטרך 

אני רוצה לשבת עירומה, על הברכיים בשלוליות, אל מול הבית שלך, בוכה, כשפסי נזלת מתגנבים אל צידי השפתיים שלי, תחזור אלי, תאהב אותי, תרצה אותי

אספתי כמה חוליות בדרך, אשאיר את כולן על שטיח הכניסה שלך,

סחוס וברטולין

כשתאהב אותי, אלך 

יותר ממה שאני צריכה לאהוב, אני צריכה להצטרך 

בכל אופן, אחרי שהיא שוב עזבה אותי, התחלתי להבין שאולי הבעיה היא בי, אולי אני מתאהב בהתאהבות עצמה. נסעתי לויפאסנה, אחרי עשרה ימים, הייתי בהיי אמיתי. כבר עשיתי אסיד, מולי, כל סוגי המריחואנה, נראה לי כל הסוגים שבעולם, בלי להגזים, נשבע לך לא מגזים. היי. חזרתי לתל אביב, שכרתי דירה לבד ליד הבימה. נזכרתי כמה אני אוהב את העיר הזו, אבל זו אהבה של אלכוהוליסט לוויסקי, זה בטוח לא בריא לי. עבדתי קצת, עשיתי כסף, לא רוצה לדבר על ים כשאת באקווריום, אבל עשיתי כסף. חסכתי מספיק והחלטתי להצטרף לכמה חברים, הם בנו סירה והחליטו לשוט לאן שהוא. לא ידעתי אז לאן. התאהבתי במישהי על הסיפון, היא נפרדה ממני די מהר, נשברתי גם. חשבתי לחזור לויפאסנה, אבל הבנתי שאני לא יכול לחיות את החיים שלי מויפאסנה לויפאסנה. יש לי הרבה להגיד. 

נסעתי לאירופה. החלטתי להוציא פחות מ-10 יורו ליום. ישנתי על הספסלים ברחוב, בגשם. גנבו לי את הפלאפון, החלטתי לא להיות עצוב לגבי זה. שיחקתי שח-מט ליד הנהר כמה ימים. הרגשתי שאני ממש משתפר, ילד בן 10 ניצח אותי תוך עשרה מהלכים. גם את ניצחת אותי ככה פעם, זוכרת? 

עכשיו אני בפריז. מתגעגע אליך, רוצה להגיע הביתה. רוצה שתמזגי לי יין, תנשקי אותי במצח, תלטפי אותי בשיער. אני לא יכול לחזור, אני בדרך לספרד, יש שם קומונה של היפים, כן, מטונפים. חשבתי ללכת על זה. מה את אומרת? אני כבר יודע מה תגידי. זוכרת את הלילה ההוא שהגעתי אליך שיכור, לא התכוונתי שנשכב. חשבתי על זה הרבה אז, בתקופה ההיא. אבל לא התכוונתי, תמיד היית לי כמו אם. התאהבתי גם בך, אבל הרגשתי בדרך שנגעת בי שאת מתחרטת על זה תוך כדי שאני בתוכך. התעוררתי בבוקר, מצאתי אותך ישנה על הספה. הטרינינג האדום, בקבוק יין מתגלגל ריק על הרצפה, חפיסת סיגריות על הרצפה. לא חשבתי שאת יפה, רק חשבתי שאני רוצה להסתכל עליך. הייתי אז במקום נמוך. 

חשבתי עליך כשהגעתי לחור בפולין. לא רציתי ללכת לשום דבר של שואה, הלכנו לאכול. כמה אכלנו. חשבתי עליך בהמבורגר, זה היה איום ונורא. דמיינתי את הצחוק שלך בוקע מהמטבח הפתוח. יכלתי לשמוע אותך אומרת, מה הטעם במטבח פתוח, כדי שנראה את החתולים? למה? 

כשישבתי במסעדה היקרה ביותר בספרד, לא חשבתי עליך. אני מודה, לא חשבתי. הייתי עם בחורה, קראו לה יוליה. אמרתי לה, שם לא מקורי. היא לא צחקה. רק אז חשבתי עליך. 

את בצחוק. 

מה איתך? 

אספתי אתכם פעם. כמו גביעים, אולי מדליות. מבט מהורהר, משפטים של מילה אחת, יושבים ליד הבר עם חיוך מעומעם, עוד דציבל אחד למטה ואני לא אשמע אתכם כבר בכלל. האמת היא, ששנינו יודעים שזה לא ישנה, כל מה שתגידו כבר שמעתי, אנחנו לא כאן בשביל השיחה, כי אין לכם שום דבר לומר לי. בטח, אתה איש ספר. ברור, אתה חכם. כמוני. רק שלקח לכם עשרים וחמש שנים יותר ממני להגיע לאותו המקום. אני מבינה את כל הרפרנסים שלך, גם את הבדיחות שלך, אני לא צוחקת, כי הן לא מצחיקות. ברור, אני ארד לכם בשירותים, אתם תלטפו לי את השיער, אתם תנגבו עם האגודל את שאריות הזרע מזווית השפתיים שלי. כשאלך, תבהו בשיערי המתנדנד על גבי, תחייכו לעצמכם. תתקשרו למחרת, אני לא אענה. יש עוד הרבה כמוך, הזמן קצר. אני לא אשאר בת 20 ומשהו לעוד הרבה זמן (אני מאזינה לגרגרי החול נופלים, אחד אחרי השני, כבר לא מסוגלים לשמוע שום דבר אחר). אז עוד אמרתי לעצמי שרב הנסתר על הגלוי, אבל תמיד ידעתי שכל מה שנדמה לי חידה זה בסה"כ לחיצות אקראיות על המקלדת, הבלים וכזבים שאפילו הם לא ידעו את פירושם. זה לא אשמתם. אולי, אולי פשוט חסר בהם חלקים.

הלכתי היום על רוטשילד, שמעתי מרחוק את שמי. כשהסתובבתי לא זיהיתי אותו. הוא פרס אחר, לא גביע ולא מדליה. אולי כבר מאוחר מדי להתחיל לאסוף את הסוג הזה. בעצם, בטוח. אני חוששת שאם אגע בו, הוא מיד יפתח תגובה אלרגית לכל הזוהמה שאספתי עם השנים.  העיניים בורקות, שתי גומות יוצרות עמקים בלחיים שלו, השיניים, שתי שורות לבנות. כמו פרסומת. רציתי לשאול אותו, העדפתי שלא. הוא חיבק אותי, חיבוק שמתחיל מהחזה ונמתח לשכמות ודוחק את החזה שלי פנימה היישר אל שנות קדם ההתבגרות. הוא הזיז את קצוות השיער שלי מאחורי האוזן ואמר, וואו, את נראית בול אותו הדבר. לא זכרתי איך קוראים לו. האור שלו שהוא הביא איתו היה בוהק מדי, הרגשתי צורך לסוכך על עיניי, להתרחק קצת. שלא אתעוור לחלוטין. את רוצה לשתות משהו? הוא אמר, ואני רק רציתי לברוח, אני לא בטוחה שנצליח לדבר, אני לא דוברת את השפה הזו. זה חזר אלי ששכבנו פעם. אני זוכרת איך הוא ליטף לי את הגב כשבכיתי על ההוא, זה שמת ועלי, שעדיין חיה.

הצחוק המתגלגל שלו עדיין מתחת לזקיקי השיערות שלי, הגומות שלו עדיין בבשרי, המשכתי ללכת, כמו משייק ירוק שמציעים במכון כושר, אבל אני רק עוברת שם, לשאול אם גם אצלם נכבה החשמל.

אל תשאלו אותי למה אני פה כי אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. בכלליות, אני לא אוהבת לחשוב, לכן אני שותה. אל תשאלו אותי מה אני מחפשת, כי אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. אני חושבת שזה לא קשה במיוחד לגלות, בוודאי שלא מעניין. אם אני חייבת לחשוב, אני מנסה להתמקד במחשבות שאני יכולה להתמודד איתן. למשל, אם השעה שתיים אחר הצהריים ואני מרגישה שזה מוקדם עדיין מכדי לפתוח את הבקבוק. אני אסתכל על הפלאפון שלי ואחשוב על הספרות שהופכות למשהו יותר נעים, אולי 18:00. זו השעה האהובה עלי ביום, אל תשאלו למה, אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. בכל אופן, אם אני כבר חייבת לחשוב, אם אני מתעוררת בבוקר, הראש שלי דואב, הרגליים שלי מנשקות את הרצפה ובורחות ממנה אל הקומקום שבמטבח, אני כבר חייבת לחשוב, אני פותחת את הברז, שוטפת את הספל האהוב עלי (יש בו סדק, איפה שהוא הפיל אותו, שבוע אחר כך מת), מניחה את התיון, מוסיפה כפית סוכר (שטוחה), מוסיפה מים רותחים. אני כבר חייבת לחשוב. אם אני כבר חייבת, אני מעדיפה לחשוב על

אנחות 

גניחות 

השבילים האדומים שנותרים על העור שלך אחרי הציפורניים שלי 

השקעים המסודרים בשתי שורות איפה נישקתי אותך 

קצת חזק

עם השיניים 

בחלקו הימני של הצוואר 

אל תשאלו אותי למה דווקא על זה, אני לא אוהבת לחשוב על התשובה לשאלה הזו. אם אני כבר חייבת, 

אני מעדיפה את הבוקר שבו הוא התעורר לצדי (אחד אחר, עדיין חי), היד שלו ליטפה אותי בגב, הרגשתי את השיערות בכף היד שלו, הוא נהג בי בעדינות, כחדשה. לא נפגשנו יותר לאחר מכן, הוא חשב שאני עדינה, אני חרסינה. הוא הסתכל עלי, היו לו עיניים חומות, לא ראיתי עוד עיניים כאלו. הוא אמר, אני מכיר את הסיפור שלך, אני לא אפגע בך, והוא באמת לא פגע, כי מעולם לא עניתי לו שוב. 

אם כבר אני חייבת, 

אני מעדיפה לחשוב על הפעם האחרונה שהתנשקתי איתו (לא אף אחד מאלו, זה שהיה כאן ארבע שנים), כבר שנאתי את הטעם שלו, פחדתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו אבל לא הצלחתי לנשום, מהמחשבה על החיים שלי איתו ואל תשאלו אותי למה דווקא ככה, 

כי אתם כבר יודעים את התשובה 

אם כבר אני חייבת, 

התה שלי רותח, 

אולי אוסיף לו קצת מים קרים 

אני מוצאת את עצמי לעיתים קרובות שלא בשליטה על מה שקורה במחשבות שלי. אני חושבת על הבחור ההוא ששכבנו, הוא קצת מזכיר לי את הבחור ההוא שישבתי איתו לבירה והבדיחה שהוא סיפר מתאימה נורא לבחורה ההיא שפעם אכלנו יחד סושי ברמת החייל, ואני לא הבנתי איך הגעתי לרמת החייל בשישי בערב, ואני פתאום נזכרת שאחותי הקטנה יוצאת עם מישהו שבדיוק גר שם באיזור, גם חברה הכי טובה שלי פעם, יצאה עם מישהו כזה, מעניין איך הוא, אולי אני אחזור לאוניברסיטה, אולי בסיבוב השני זה יעבוד, מה קורה באמת עם המרצה ההוא, שאמר שיכתוב לי מכתב המלצה לפולברייט. אני צריכה גם לעבור את המבחן ההוא, של האנגלית, באוניברסיטאות האמריקאיות. מעניין אם אני עדיין חייבת לעבור אותו גם אם יש לי פטור מהפסיכומטרי, אני עדיין זוכרת את הטעם של הזרע של הבחור ההוא שהכרתי בבר בעיר התחתית בחיפה, הוא קצת הזכיר לי את זה שעשיתי שורה מהציפורן שלו וחשבתי בטח כמה מטונף, כמה אוכל, שאריות חרא וחיידקים בטח יש שם. הוא לא עשה עלי רושם של שוטף ידיים אדוק. 

אני לא בשליטה. הלב שלי מתחיל להאיץ, שכר דירה בקרוב, מה עם החשבונות? לא נראה לי שאי פעם קיבלתי לכתובת הזו את חשבון הארנונה, אני קצת דואגת מהחשבון מים, נראה לי שיש לי נזילה. אני נוזלת. אני נוזלת. אני נוזלת. אולי אני אחזור לאוניברסיטה? אולי אלמד עוד שפות? אולי אסע לחו"ל, אני רוצה לחזור לניו יורק. עוד לא סיימנו, אני והעיר הזו. 

אני לא בשליטה. אני נושמת עמוק. עושה רשימה. 

אני בשמלה שחורה, כזו שחושפת את שתי הכתפיים, השיער שלי, ארוך גלי, חום ובוהק, מונח על גבי, קצווה ממנו מונחת באופן מושלם מעל העין הימנית. המייקאפ לא בדיוק הולם את צבע העור שלי, אבל אף אחד לא ישים לב, בטח שלא גבר. ליפסטיק אדום. לא בוהק, מתון. תחתונים אפורים, הגומי עשוי תחרה. לא משהו יקר. 

עושה רשימה. 

אתה. חולצה מכופתרת, שחורה. נראה יקר. אולי רק נראה. הזקן שלך קצוץ היטב, אני רואה אותך מול המראה בדירה שלך. לא חושב, עובד כמכונה. גוזר, מסדר, שומר. ג'ינס, למה ג'ינס? שיהיה ג'ינס. הריח של האפטרשייב שלך, חריף, גברי. כמו של אבא שלי, כן, אני יודעת, אל תגיד את זה אפילו. 

אתה מתיישב לידי. 

אפשר חצי גולדסטאר בכוס של גינס בבקשה? 

הברמנית תביא לך, היא תגיד לי, היי, לבד היום? ואני אצביע עליך. תביאי לנו שני צ'ייסרים של טקילה. 

אני שותה וויסקי, אתה תגיד

טקילה, טקילה. 

אתה תשתה, אני אראה טיפה חומקת מהכוס על הזקן, אני אקח שתי אצבעות ואנגב אותן, על החולצה שלך. אתה לא תתייחס. אתה לא מתייחס. 

שנדבר? 

על מה? 

מה שתרצה 

לא, אני לא רוצה שנדבר 

אני שותה, מזמינה עוד בירה. 

בירה? 

כן, בירה 

לא יין? 

בירה. חשבתי שאנחנו לא מדברים. 

אני מרגישה את היד שלך, העור החם שלך בשלי. יש לי צמרמורת. היד שלך על הברך שלי, אתה מנשק אותי. נשיקה לא טובה. מובכת. אני לא מכירה אותך, אתה לא מכיר אותי.

לא אכפת לך, אתה לא צוחק, אתה לא מתייחס.

אני לא שיכורה מספיק. 

היד שלך עולה במעלה הירך שלי, אם היית כל בחור אחר כבר היית עם אצבע שבורה.

אני נותנת לך. אני שמה את האשראי על השולחן, מושכת אותך משם. מחוץ לבר אתה אומר לי, רגע,

בואי נעשה את זה שוב.

מנשק אותי, מושך לי בשיער, אני נושכת לך את השפה, 

זהו. זה מה שהייתי צריך. 

והלכת. 

ככה אני נרדמת. 

יש לי עוד את התחתונים שלך ליד המיטה. כבר סידרתי וניקיתי (אולי) עשרות פעמים, מאז הפעם האחרונה שהיית כאן. הם נקיים, יש להם עדיין את הריח של מרכך הכביסה שהיה בדירה שלך, בפעם האחרונה שהייתי בה. הם מונחים על הספר שקראתי אז, בפעם האחרונה שהייתי איתך. לא המשכתי אותו. אני יכולה לראות מהצד, את הסדק שיצרה האוזן שקיפלתי בעמוד, היכן שהוא באמצע הספר. אני כבר לא זוכרת על מה הוא היה, בטח אם ארצה להמשיך אותו אצטרך לקרוא כמה עמודים אחורה. לא אהבתי את הספר הזה, אני זוכרת. גם אותך לא אהבתי. 

זה היה יום שבת, שכבתי לצדך במיטה. זו השעה הזו בצהריים, בדיוק חזרנו מאיזו מסעדה, או טיול, ראינו קצת טלוויזיה. עד שכיביתי באופן שרירותי את המסך ואמרתי לך (ולעצמי), די, די עם המסכים. הדלקתי את המנורה שעל השידה שליד המיטה (זוכר שהלכנו לקנות אותה, באיקאה? עשינו מירוץ, מי מגיע ראשון לסוף של החיצים ואז כשהפסדת (שיחקתי לא הוגן), שכחנו שבכללל הגענו לקנות משהו). כיביתי את האורות בבית. רק האור הרך של תחילת אחה"צ נכנסו דרך החלונות אל הדירה, נשפך על המרצפות האדומות ("כמו של חצר", אמרת כשעזרת לי לפרוק כאן את הארגזים שלי). נכנסת למיטה קודם, פתחת את הספר שלך. עיון, משהו, רוסיה, קומוניזם. לא זוכרת. 

נשכבתי לידך. חשבתי לעצמי, איך אתה נח. איך אתה מריח טוב. איך אתה שקט. 

לא במובן שאתה לא משמיע רעשים, אלא אתה, אתה בעצמך הוא השקט. עכשיו זה טוב, לפעמים אתה מעמיק, משקט לדממה.  כשזה קורה, לקראת הסוף כמעט בכל יום, אני יושבת בפינת החדר, בקבוק יין כמעט גמור וחושבת כמה רע. חדר השינה הופך פתאום לכלא. הנשימות שלך, כל אחת בתורה, היא התגשמות של עוד דבר שלעולם לא אעשה איתך. דפיקות הלב שלך מציירות פרוטרט של כל מי שאני לעולם לא אהיה איתך. 

אני רוצה להעיר אותך (זוכר שחזרת מהטיול הזה שלקחת שבועיים אחרי שהתחלנו לצאת? נכנסנו לדירה שלי, עוד לפני שהנחת את התיק כבר הייתי עירומה והראש שלך היה בין הרגליים שלי), לחנוק אותך, לנשוך אותך. רוצה שתלך, תעלם. שלא תהיה. אני לא רוצה לסיים את זה, אני לא רוצה להסתכל לדממה שאתה בעיניים וליפול לתוכה. אני לא רוצה שתהפוך לסיפור. 

הפכת עוד דף בספר ההוא. צחקתי עליך, עוד פעם עיון, עוד פעם רוסיה, עוד פעם קומוניזם, משהו כזה. לא זוכרת. זרקתי לך הערה על ההסתדרות, שביתה, להחזיק את המשק בביצים, משהו כזה, לא זוכרת. אמרת לי, את והאידיאולוגיות הנאציות שלך, משהו כזה, לא זוכרת. 

אני צחקתי. אתה צחקת. 

ישבתי עלייך. נישקת אותי (זוכר, עמדנו ליד כיכר דיזינגוף, צחקת עלי, היה לי גלידה בשיער. "אפשר לנשק אותך?", השיניים שלנו התנגשו). הסתכלת עלי בעיניים האלו, הקרנת אלי אור, פתאום אתה שקט. 

הרגשתי את הזקפה המתעוררת אצלך, נגעת בי בכתף, אני מכירה אותך (זוכר את הפעם הראשונה ששכבנו, עוד גרת אצל ההורים שלך, שמת את הידיים שלך סביב הצוואר שלי ולחצת, נשכתי אותך ביד וצחקת), אני יודעת מה הצעד הבא שלך. אני יודעת את כל הצעדים שלך, עוד חמש שנים, אני יודעת בדיוק איפה לחזור ולחפש אותך. אני כבר רואה את הילד הקטן נצמד לרגל שלך, את האישה שתקשור אליה את חייך. היא תהיה רזה, ספורטאית, אוהבת ללכת להופעות (זוכר את הפעם ההיא שלקחת אותי להופעה הזו של הלהקה שאהבת, אני רק אמרתי שלדעתי הזיעה התאדתה לעננים והעננים ממטירים זיעה וישבתי בצד לקרוא ספר, מפנטזת על שוט טקילה עם טובורג בבקבוק?). מכינה אוכל טוב, לא גורמה, אבל עוף, דגים, משהו לשים על השולחן בשישי. 

רציתי שתלך. אני לא שייכת לכאן. 

שבוע לאחר מכן כבר נפרדנו.