"אתן חברות, או מה, מה הקטע שלכן?"
לא ידעתי את משמעות הערפל עד שהגעתי למיטת החולים הזו, מחוברת למוניטור שלא מפסיק להאנח בגסות, האורות המסנוורים, האנשים המטושטשים, כולם יחד יצרו סביבי מציאות חדשה. קוראים לי ככה ומספר הזהות שלי הוא ככה וככה, אני אומרת. את בטוחה? שואלת אותי אחות לבושה ירוק-מחלה, שיער בלונדיני ופס שחור בשיערה. לא בטוחה בכלום, תנסי, מה אכפת לך, אני עונה לה. כמה לקחתן, היא אומרת לי, את וזאתי שלך. גרם וחצי, כמעט שני גרם. זה היה בטעות, בטעות. היא מסתכלת עלי ויש לה עיניים כחולות-כחולות. כל כך כחולות. איפה היא, אני שואלת, היא בסדר? תנו לי להיות לידה, תקחו את המיטה שלי לשם. משהו על מצוקת מקום. אני תולשת את העירוי מהיד, הוא מציק לי, האחות תופסת את הפנים שלי ואומרת לי בתקיפות, זו הפעם החמישית שאת עושה את זה. אני לא זוכרת את הארבע הקודמות. מתי הגעתי לכאן?
העירוי מקרר אותי מבפנים. עוד פעם שאלו אותי מה לקחנו, בדיקות הדם מאמתות שאמרנו את האמת, תגידי, אומר לי האח, אני לא מבינה לאן נעלמה האחות הקודמת, הוא פשוט הופיע, כמה זמן עבר מאז שאני כאן?
ניסיתן להתאבד ביחד? לא, אני אומרת לו, ממש לא, זו הייתה טעות של נקודה עשרונית, זו הייתה טעות. אף פעם לא עשית טעות? אל תכעס עלי, בבקשה אל תכעס עלי.
אני לא כועס עליך, תרגעי.
אם היא לא תרגע בעשר דקות הקרובות, היא נכנסת לדום לב. תכניס לה עוד 20 מ"ג אסיוול. מהר.
מה השעה, אני שואלת
שאלת אותי כבר, הוא אומר
אמא שלך זונה, אני אומרת, מה השעה
לא צריך לקלל, השעה 18:00 בערב, את פה משעה 16:00. אני לא זוכרת כלום. הכל שחור. אני רוצה ללכת הביתה.
המוניטור מפסיק להאנח, נראה שהגענו להשלמה, הדופק ירד, אני בחיים. עשיתי את זה לעצמי וזה מה שהכי כואב.
אני כבר בבית. השרירים תפוסים, הלשון שלי כואבת, כל מה שאני צריכה, זה שמישהו ילטף לי את השיער ויגיד לי שהכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. הכל יהיה בסדר. אולי עדיף היה אם הייתי מתה.
this is how the world ends
not with a bang
