בעוד שהוא מסתבך תוך עצמו, מנסה לאלתר תירוץ כזה או אחר שהוא צריך כבר ללכת הביתה, לקום מוקדם, לא יכול לישון, אני שוכבת עירומה מכוסה בשמיכת קיץ דקה ותוהה אם ישנה דרך נחמדה לומר לו שאין צורך בכל הטקס, אני רציתי שילך כבר עשר דקות לתוך הזיון. כשהוא בתוכי ניסיתי להזכר איך קוראים לו. אני יודעת שאת שלי הוא זוכר כי הוא לוחש לי אותו שוב ושוב. ספק דיבורי תשוקה, ספק מנסה להעיר אותי.
אני שקועה. משהו מסרט, היה השם, אולי כוכב, שלום, דוד? לא מקורי במיוחד, אבל גם לא נפוץ. היה שם ש' ואולי גם ל'. בינתיים אני עושה את כל הקולות והתעוויות הפנים וכשהוא מסיים, אחרי זמן ארוך מדי, הוא מסתכל עלי ושואל, "גמרת?"
אני מתאפקת לא לצחוק, בכל זאת צוחקת מעט, הוא מסתכל עלי מבולבל. הוא לא אשם, אני יודעת. הוא מאד השתדל ואני שיחקתי את התפקיד. אולי אלעד? לירון? שאול?
אני עונה לו שבוודאי שגמרתי. הסוויתי את הציניות בשינוי תנוחה זריז, גנבתי את השמיכה והסתובבתי לישון על צדי. השמיכה הייתה בין הרגליים וחיבקתי את הכרית, הוא שכב לצדי עירום. כמה שניות אחר כך, אני קמה, מביאה עוד שמיכה, מכסה אותו. מנשקת אותו נשיקה עדינה בלחי.
אז הוא מקבל את הטלפון ומאלתר וצריך ללכת ומאד מתנצל ואני רק רוצה שתלך. כדי שאני אוכל להכין לי עוד דרינק, לעשן סיגריה ולבכות.
אני תוהה מה להגיד לו כשישלח לי הודעה.
אבל זה בסדר, הוא לא ישלח.
אני זמנית. גם הוא.
ושנינו שיחקנו גרוע.
