את יודעת שכשאת מספרת לי על השבוע שלך, אני חושבת על גופך העירום ועל קימוריו. לא הקימורים שבין החזה למותניים, גם הם לא מאכזבים, אלא הקימורים שבפנייך. הפנים שלך אוחזות
זוג עיניים, אף ושפתיים ורודות. ורודות.
פנייך נשענות על ברכיי, אצבעותיי עוברות בשערך.
מה את חושבת? אתמול הלכתי לעשות ציפורניים. אני יודעת שחורף ואפור, אבל עשיתי הומאז'. לכבודך. נשאר ממנו קצת, פה בפינת המסדרון
בחרתי ורוד. ורוד.
אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. תנשמי עמוק. אני אעשן סיגריה, אולי שתיים, ככל הנראה שלוש. אשתה כוס יין, שתיים, ככל הנראה מחצית הבקבוק. ריח הרטיבות יציף את החדר, אל תזוזי. אם תזוזי, אפול. אני זקוקה לידיים שלך שיאחזו בי, למבט שלך שיתלה בי, לשפתיים שלך קרובות. ורודות. ורודות.
כשהגיצים יקפצו מהסיגריה אל הגוף שלך, במורד עמוד השדרה הגאה, ידלגו במעט על החריץ הנסוג של הישבן, תעצמי עיניים חזק, תחכי שיעבור. אני זקוקה,
לצבע שאת מביאה איתך, תני לי עוד
ורוד ורוד
אני ריקה, עד שתגיעי, אני שופכת מתוכי את כל מה שהביאו איתם האחרים
עומדת מתחת לברז המים החמים
שלא ישאירו זכר, שלא ישאירו רמזים
גם אם כואב לך עכשיו, לא ישארו סימנים
כשתלכי, תשתדלי לזכור
נשארתי כלעומת שהלכת
שחור שחור