דוסטוייבסקי זה לא

המשחקייה שקטה היום, אני מסתכלת סביב, חשבתי שיום אחד אני צריכה לכתוב עליה. באמת שניסיתי למצוא דרך יפה יותר לתאר אותה, אבל כל פעם חזרתי לעובדה שזה נראה כאילו דובון אכפת לי התפוצץ כאן. הקירות כולם צבועים בירוק וצהוב וורוד, צבעים בהירים ורכים,
המקום הזה מתוכנן כדי לגרום לגירסא הטובה ביותר של בני האדם (ילדים, כמובן) להיות מאושרים.
גם אם רק לרגע.
גם אם רק לשעה. גם אם רק לתקופה שבין האבא המכה לבין האמא הבוכה.

זו בועה באמצע הבורגנות האפורה,
הקניון כולו חסר חיים,
זה נראה כאילו המשחקייה שאבה את כל הצבע לתוכה,
והילדים פשוט מתמגנטים אליה.
זה מקום
שילדים בוכים רק כי כואב להם לשנייה, רק כי הם רוצים את המתקן הזה,
הם לא עצובים,
הם לא מאוכזבים,
הם לא מפחדים.

כן,
נראה לי שלכל ילד במשחקייה הזו יש בית קודר.
גבר מבוגר נשען על הגדר של הג'ימבורי,
הוא נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו,
אני נעמדת לידו, כי השולחנות של הקפיטריה נקיים ואני מנצלת את ההזדמנות להסתכל על המתרחש ולשמור שהכל נשאר כראוי,
שהילדים משחקים יפה, שהכל נשאר נקי,
עושה עבודת קודש, בקיצור.

הוא הסתכל עליי,
אמר, "יש לך שיער מהמם, את יודעת?"
אני צוחקת לו. "תודה, באמת תודה",
"הוא גולש, וגלי על הכתפיים, הוא נראה כמו נהר..." הוא אומר, הקול שלו נהיה חולמני, זה היה קצת מוזר. פרוורטי.
אז נדלקתי.

הוא נראה מבוגר. הוא לא מהמבוגרים שהייתי מחליקה לו את הגיל כי הוא נראה צעיר,
לא. השנים כתובות עליו בכתב גס וגדול,
העפעפיים שלו נבלו,
מאפילות עצבות על זוג עיניים כחולות צלולות ובהירות, ונגיעות אפורות מהפנטות מקשטות אותן. נדמה שכל שניה בעודי בוהה לתוכן אני מגלה משהו חדש.
השפתיים שלו חרושות, כל המילים שהוא אמר אי פעם נאחזות בהן,
אני שואלת אותו,
אם אחד מהזאטוטים כאן שייך לו,
לפני שהוא הספיק לענות ילדה בגיל 6 החלה לבכות בעוצמה,
היא נפלה, רצתי אליה, שאלתי מה קרה ושילדות גדולות לא בוכות, נכון?
בעוד אני אומרת את המילים האלה שתמיד אומרים, אני חושבת לעצמי שאני ילדה גדולה, ואני עדיין בוכה כל הזמן.
היא נרגעה,
הוא הלך מאחוריי בנונשלאנט,
הוא היה לבוש בחליפה המהודרת שלו,
על כפות ידיו לא ראיתי זכר לטבעת נישואין,
הוא התכופף וליטף אותה. הוא הרים אותה על הכתף כמו שמרימים שק משא, והניח אותה בעדינות על הכיסא, חיבר את האייפון לאיזה צעצוע מוזר כזה והיא שקעה בזה.
מה אומרים? הוא שאל,
תודה אבוש, היא אומרת.

אבוש.
צחקתי. זה נראה כאילו הם חולקים רגע אב-בת, אז התפניתי לנקות שולחנות, הוא הלך אחריי, בשתיקה, לא אמר דבר.
"הוא באמת נורא יפה" הוא אמר,
המשחקייה לקראת סגירה, אני מתחילה לקפל כיסאות.
"אתה ספר או משהו? מה ההתעניינות הזו בשיער?" , אני תוהה.
"תספרי לי איך קוראים לך, בבקשה! אני מתחנן. " הוא אמר, זה היה הזוי. הדיסוננס שבין ההתרפסות שהוא משטיח בפניי לבין הקשיחות שהמראה שלו משדר, אני מחייכת.
"זוהר" אני אומרת, "קוראים לי זוהר. אל תתחנן, זה לא המקום". הוא צוחק, "את צודקת. " הייתה שתיקה,
הסמרטוט עבר על השולחנות והכיסאות עשו רעש כאשר הפלתי אותם בערמה אחת גדולה לתוך הקיר.
"זוהר" הוא אמר,
הוא לחש, הוא התענג על ההבהרות שבשם שלי,
"בבקשה, תשארי סיפור יפה. טוב?"

"מה זאת אומרת?" אני שואלת
"את סיפור" הוא אומר לי, "סיפור, של נהר, ושל שיער, וילדים. הרבה ילדים", אני צוחקת.
"יש לך אבא מאוד מוזר מתוקה" אני פונה אל הזאטוטה שצמודה אל רגלו,
"אני יודעת" היא אומרת לי.

"אני אבוא עוד" אני אומרת לו,
הוא הושיב את הילדה על הדלפק ונעל לה זוג נעליים ורודות,
הוא חייך, בפעם הראשונה,
חיוך גדול, לבן
כל השנים הצעירות שלו הבהיקו מולי בחיוך הזה,
ראיתי אותו מציץ למקלחות של הבנות כמתבגר,
ולומד עצמו למוות כסטודנט,
וראיתי אותו מתחתן ומאוהב,
וראיתי אותו עצוב ושבור,

חייכתי לו חזרה,
כשהוא הלך.
תהיתי,
מה הוא רואה בחיוך שלי?