דוסטוייבסקי זה לא

הוא היה באמצע רצף ורבאליות מלוכלכת כשהיא התקשרה,
הוא דיבר על כמה שאני שרמוטה וזונה, הוא לא הספיק לסיים את המילה פוסטמה, כשהצלצול המעצבן שלו נשמע בחלל החדר.
כמו להכניס קיסם לבלון, הוא לא מתפוצץ, אבל תזוזה אחת קטנה תשנה את המצב הזה לרעה. הקיסם שלי דיבר עם האדון שלי והם ניהלו שיחה נעימה.
יותר מדי נעימה. מספיק נעימה בשביל לגרום לבלון הבדס"מי שלי לשרוק.

כשאני על ארבע אני נאלצת להקשיב לאיך הוא מתעניין בשלומה ברכות, אני מנסה להתרכז ברצפה, בארנבי האבק מתחת למיטה, למה גברים אף פעם לא מבינים את העיקרון של שטיפה? מזיזים דברים - כדי שייכנס מים, זה באמת לא כזה מסובך.
אני מעמיקה את המבט שלי לבלטות, לחריצים שהם יוצרים, אני מנסה להפוך עצמי לגרגיר אבק קטן על הרצפה המטונפת הזו, רק בגלל שלגרגר אבק יש את הפריוויליגיה לחיות בלי אוזניים.

וכל הגרגרי אבק בחדר הזה, פטורים מלשלמוע כמה הקול שלו מתרכך כשהוא שומע שרע לה, ואיך הוא אומר לה במילים עדינות ובחיוך, שיהיה בסדר. הייתי מנסה להרגיז אותו,
להגיד משהו,
לשנות תנוחה,
אבל הוא אפילו לא מסתכל עליי, אני בספק שהוא ישים לב. מה נראה לה בכלל, למה היא מתקשרת? מה השעה בכלל, 9 בערב? היא לא צריכה לראות פרוייקט מסלול? איפה רשויות השידור שיספקו קצת זבל טלוויזיוני כדי שיעסיקו את כל הפרחות במדינה המטפחת טמטום הזו מלהתקשר לאדון שלי?

בא לי לחנוק אותה. אבל אני יודעת שהיא תהנה מזה, זונה.
כואבות לי הברכיים, וורטוב לי בירכיים, ואני רוצה זין. ריבונו של עולם, למה היקום שונא אותי?
ברגעים כאלה אני מאחלת שהלוואי והייתי וונילית, הלוואי ולא היה לי הרצון המשתק הזה בקרביי לעמוד על ארבע כמו כלבה צייתנית ולסבול את הרכות הזו שטעתה בדרך, הלוואי והייתי מסוגלת להגיד שאני מקנאה ברכות הזו. אבל זה לא נכון.

אני מקנאה בתשומת הלב שהוא נותן לה, כי זו התשומת לב שלי. זה כמו גניבה, נו, איך חוק נגד זה?
אני מרגישה פתטית. אני באמת פתטית. טוב די, יש גבול. אם הוא לא יחזור אלי עד שאני מגיעה לבלטה ה-50, אני קמה והולכת. כן, כן, כמו ששמעתם. אני קמה, לוקחת את הבגדים שלי והולכת ואני לא מסתכל לאחור, לא. הוא הגזים. זה הגבול שלי.
אז אני סופרת,
1
2
3
4
כל עוד אני במספרים חד ספרתיים אני נחושה, אבל הנחישות הזו נסדקת ככל שאני מתקרבת לסוף, הקיסם שלי מסתובב, הבלון שלי שורק, המציאות שלי חודרת כמו מים לתוך סירה ואני טובעת. הלוואי והייתי וונילית.
אני מנסה להגיד לעצמי שאני כלבה איכותית, ומגיע לי כל הצומי שבעולם. שהוא לגמרי הגזים, אני מגיעה לבלטה ה45 כשהשיחה נכנסת לאווירת סיום, משהו בסנגון, "טוןב, יאללה..מממ...ביי" , ואני נדרכת, אני מכינה את עצמי לרגע הזה שהוא יחזור אליי שהשקט שלי שוב יחזור ויקיף אותי אבל כשאני מסתכלת הוא לבוש במעיל ונעליים ועומד ליד הדלת, "תיכף אחזור. אל תזוזי." , אני פותחת את הפה להגיד משהו, הוא מכווץ את הגבות שלו ואומר, "יש לך בעיה עם זה כלבונת?"

המילה הזו הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה, הפלסטר לבלון שלי, אבוב ההצלה שלי, שנייה לפני שאיבדתי את עצמי בכל הסיטואציה, זה היה התזכיר שהבהיר לי מי אני. "לא אדוני",

אל תשפטו אותי. ככה או ככה, הציצי שלי יותר יפה משלה על בטוח.

--

מוקדש לTOM.