דוסטוייבסקי זה לא

התעוררתי לתוך מזרון קשה מדי שאני קוראת לו מיטה, בתוך ארבע קירות שפעם קראתי להם בית ואני שותה תה בספל שכתוב עליו 'קפה'.
מבט חטוף מסביב מזכיר לי איפה אני נמצאת וכאב ראש משתק גורם לי לרצות לתלוש את העצם הזר הזה שנמצא על הצוואר שלי ולהעיף אותו לאלף עזאזל.
נזכרתי שפעם בכיתה ב' הייתי צריכה למלא מפת ארץ ישראל עיוורת, ולא ידעתי מה יש דרומה לתל אביב, אז שמתי נקודה וקראתי לה "אלף עזאזל" ואז דרומה משם, קראתי לה "קיבינימט",
אם הייתי יודעת כמה זה קרוב למציאות. אולי הייתי צוחקת.

רצפת הפרקט נפרשת כאן מצד לצד של הבית ונותנת לו אווירה חמימה, אז למה כ"כ קר לי? למה כשאני במקום הזה אני מרגישה כל כך לבד, ולמה, ריבונו של עולם, למה זה מפריע לי פתאום?

רעש המים נרתחים בקומקום זה הצליל היחיד ששובר את השתיקה התהומית שבולעת אותי לתוכה. אני עייפה, העפעפיים שלי נזרקים מטה ואני נרדמת בעמידה לכמה שניות. הלוואי ויכלתי לחלום את השניות האלה,
הלוואי ויכלתי לא להתעורר מהן לעולם,
אבל זה לא קורה.

הדלקתי את הדוד,
חשבתי על היום שמחכה לי, על הימים שכבר עברו, הטלוויזיה מקשקשת איזה פרק מזמר של האנטומיה של גריי,
אז העברתי לחברים, זה אף פעם לא מצחיק אותי. אני יכולה להריח את הכוס שלי נרטב, זה היתרון בלהיות ערומה לגמרי לבד בבית,
הפטמות שלי מזדקרות,
יכלתי לשאול אתכם או אותי, אם זה בגלל הגירוי או הקור,
אבל אני יודעת שאני מתגרה קשות מהקור.

מישהו מהמם פעם אמר לי, "את אוהבת קור כי ככה את מרגישה",
הוא לא יודע שאני מרגישה כל הזמן, את כולם, את הכל. הוא לא יודע שכשאני מסתכלת לתוך עיניים של מישהו בוכה, ובפרט עיניים בהירות, אני מתחילה לדמוע אוטומטית. כמו כשמריחים בצל. זה צורב לי בשקיקי הדמעות, והם מתחילים לרעוד.
כשאני רואה אנשים בוכים מצד אחד עצוב לי שהם בוכים, אבל אני רוצה שהם ימשיכו, ויבכו, והאף שלהם יאדים.

בעודי חושבת את זה, אני יושבת על הספה כשהראש נזרק למטה וכל הדם זורם אליו וכשהרגליים פתוחות על משענת הספה,
זה לא עוזר לכאבי הראש שלי,
ולגרון שהרגע גיליתי שכואב, (שיט)
אבל ככה אני מאוננת כשיש לי אפשרות.
היד שלי משפשפת את הדגדגן, כמעט תולשת אותו מהמקום, אני שונאת את עצמי כשאני עושה את זה,
אני מדמיינת שהרהיטים מסתכלים עליי, מרכלים בתוך עצמם,
מגחכים עליי. השולחן רצה שאני אשים עליו את הרגליים אז עכשיו הוא מאוכזב והוא מרושע במיוחד. הספה שותקת,
מתרכזת בנעשה. אולי קצת כבד לה אז היא נושכת כריות.

אני לא יודעת מה הצית בדמיוני את הסרט דיסני בשקל הזה, אבל זה מה שקרה. אבל לא הצלחתי לגמור, אז זייפתי.

זייפתי לעצמי,
אין אף אחד בחדר וזייפתי.
מתחתי את החזה, ונשכתי את השפתיים וגנחתי קצת ולחש ואז התנשמתי
ונרגעתי.

כנראה שלפעמים גם אני צריכה חלק מהשקרים המנחמים שאני
מחלקת לכל אחד.