דוסטוייבסקי זה לא

(כל השמות בקטע הן שמות בדויים, חוץ משלי - זוהר)

המשחקייה שלי היום זהרה במין אור רך וגמלוני, הבהירות שלה נמנמנה ונדמה שהיא הייתה קצת עייפה. כמות הילדים היום הייתה דלילה,
לא יותר מ20. הם התפזרו באופן לא שווה במוקדים השונים, חלק על המתנפח,
חלק ברב מרחב, שזה מתקן רב קומות שבתוכו יש מסלולים ותת-מתקנים, וחלק בג'ימבורי שזה החלק של הילדים הקטנים,

בצד יש גם חלק של מחשבים ופלייסטיישנים, אבל לרוב כשאני רואה ילד נתקע שם יותר מעשר דקות, אני זורקת לו משהו בסגנון, "יש לך את כל המשחקים בעולם ואתה מעדיף לעשות משהו שאפשר לעשות גם בבית?"
ואז הוא מסמיק, והולך להעסיק את עצמו במשהו שלא יהרוס לו את תאי המוח.

בדלפק ישבו חברותיי היפות לעבודה, אולי כדאי שאכתוב עליהן.
ארין, בחורה בתחילת שנות ה20 שלה ולקראת סיום תואר במשהו-פלצני-ומתמטי באחת מהמקומות הטובים ביותר שאפשר ללמוד בהם, אינטיליגנטית, יפהפייה,
שיער קצר, חום אגוזי בהיר וקצר, פוני המכסה מחצית מין המצח, עור לבן כשלג, זוג עיניי איילה חומות וגדולות, גבוהה ורזה, חזה חצוף קטן שעומד סגור בסריג אומנתי, וישבן חפין שאפשר להקפיץ עליו מטבעות, וגם. איך שהוא. ולקח לי בערך כמה חודשים לעבוד איתה ולהבין,
ערבייה.

מאידך,
סיגל, הבוסית שלי, למרות שהיא אף פעם לא מתנהגת כמו בוסית, יותר כמו חברה מצחיקה,
עיניים כחולות גדולות, אף כפתורי, שיער ארוך גלי שמזכיר קצת את השיער שיש לי עצמי, אך בהיר יותר, מספר קעקועים על כל הגוף, למרות שפניה משוות לה מראה של מלאכית טהורה,
רוב הקעקועים הם פרחים ופרפרים ולכן גם העובדה שזה הוחדר לעור שלה דרך מחט בתהליך כואב ונצחי, עדיין לא הורס לחלוטין את תדמית המלאכית.

נשענתי כשהמרפקים שלי לחוצים כנגד הגדר הכחולה של הג'ימבורי,
כמה עוללים בני כמה חודשים זחלו על המשחקים בעוד ההורים המקסימים שלי בלועים אל תוך מכשירי האייפון,
אני עוקבת בעיניי אחרי הנס הזה,
איך הברכיים הקטנות עוקבות אחרי הידיים הקטנות ופתאום הם זזים כמו שעשו כל כך הרבה לפניהם, ואיך הם יעשו את זה עד שהם יקומו והרגליים הקטנות שלהם ישאו אותם למקומות עצובים.

"תסתמי! אל תגידי לי מה לעשות!", שמעתי את סיגל צועקת לי ובעודה מתקרבת מתופפת על עקביה לעברי, אני צוחקת קלות ואומרת, "אני אגיד מה שאני רוצה, אני נפש חופשייה...חוץ מזה שאל תצעקי עליי, את יודעת...ההורי..."
"כן! ההורים שלך גרושים, התת אגו שלך בנסיגה, סתמי כבר.." היא מחייכת לי, שפתיים ורודות נמתחות אל הלחי שלה, ופתאום אני שמה לב אל החזה שלה ואיך החולצה הדקה הורודה נמתחת עליו ועור צחור של בובת חרסינה שבירה, ועליה חומות שקופות של הגנות, אני יכולה להסתכל, אבל לעולם לא לגעת.
היא עומדת מולי בפוטנציאל העירום שלה כמו בחלון ראווה ומציגה לי את כל הפנטזיות שלי,
אבל לא אוכל להרשות לעצמי לעולם את מה שהיא מוכרת לי.
זה יעלה לי בשפיות.
לשנייה כמעט ומוזיקת הפינק פלויד בייבי'ס נמסה אל תוך המחשבות המלוכלכות שלי, ולא נשאר שום דבר טהור במרחק של אלפי מטרים מכאן, כי במוח שלי אני שלפתי בידיים הקרות שלי את השדיים הגדולים של מיכל הבוסית המלאכית שלי, ומצצתי את הפטמה שלה בכוח עד ששאבתי לתוכי את כל החלב העתידי שלה,
ואני שלחתי את היד שלי אל בין הרגליים אל כוס הבוגר והאמהי שלה, הרטוב שלה, ואני רוצה לחקור אותו עם הלשון שלי, ולעשות לו מפה. לצייר עליו את כל התשוקות והרצונות שלי,


אבל אז היא אמרה, "את חייבת להתעורר...קומי, תעבדי, תסתובבי. אולי תעשי לילדים שעת סיפור. את אוהבת את זה.",
ניגשתי אל החדר הירוק ופתחתי את הארון,
...צמריקו, לא, אמרתי לעצמי. אין לי חשק.
....פיטר פן, לא, לא. אין לי חשק.
....דירה להשכיר...נחמד אבל לא, באמת שלא באלי.
...מעשה בחמישה בלונים, כן.
מעשה בחמישה בלונים.

לקחתי את הספר והצמדתי אותו לחזה שלי,
החולצה האדומה שלי גזורת הצווארון, נפלה וחשפה את הכתף,
אני קצת שמנמנה, אבל לפעמים העצם הזו שמתחת לצוואר בולטת, ונוצר שקע קטן, לפעמים נראה לי שזה קורה רק כשאני עצובה,
והגוף שלי מציע לי עוד מקום אכסון לדמעות.

הסתובבתי קצת במשחקייה והודעתי ברוב גאון שעוד כחמש דקות אתחיל בג'ימבורי פינת סיפור, וכל מי שרוצה מוזמן.
לא יודעת מה כ"כ מוצלח בתקשורת שלי עם בני האדם המוקטנים,
אבל אני אף פעם לא צריכה להתאמץ כמו המבוגרות ממני שעובדות שם. הם תמיד באים אחריי כאילו ניגנתי במין חליל קסום,
ותמיד יושבים עד סוף הסיפור ולא מאבדים סבלנות, ומחכים עד שאגיד את המילה האחרונה.
הם הכי אוהבים שאני אומרת, "ה...סוף." כי אז אני אומרת בסוף, "וזה באמת הסוף. אם פתאום יש המשך סימן שההורים שלכם המציאו",
הם צוחקים.
הם אוהבים לגלות שההורים שלהם ממציאים דברים כמוהם.

המבטים הצחורים שלהם על העור שלי בעודי קוראת ניצבים עליי כמו מצבטים,
הם ננעלים על העור שלי ומושכים, כאילו הם מוצאים כל דבר סוטה שיש בי ומנסים להביא אותי אל דרך הישר,
בא לי לצעוק להם,
ילדים שלי, ילדים יקרים,
הדבר שאני הכי אוהבת בעולם,
תרגעו, אני בסדר. אני כמוכם, רק קצת התלכלכתי. מקלחת ואני כמוכם. מבטיחה.

בטח הם לא יאמינו לי,
אפילו אני לא מאמינה לעצמי.