דוסטוייבסקי זה לא

"מה את עושה בחיים?" הוא שואל אותי, הוא קצת שיכור וגם אני. הוא יושב מולי בנחת רוח, רגל אחת נופלת על אחרת, מבטו מטייל קצת באולם ואז שוב חוזר ונח מעליי.
הוא בוחן אותי ואני עושה כאילו אני לא שמה לב איך המבט שלו ננעץ לי במחשוף כמו סכין מנתחים,
אז אני מושכת את החולצה קצת יותר למטה ונותנת לחריץ העמוק קצת תשומת לב,
"חיה" הוא אומר לי, הוא צוחק,
הוא מרים את הבירה שלו אל השפתיים כשהפחית מלאה והיא ריקה בפעם השנייה שהיא נוגעת בשולחן, הוא מכווץ את הפחית, ואומר לי, "תשובה יפה, כולם קיימים.. רק מעט חיים",
רד בול נותן לך כנפיים, גולדסטאר נותנת לך תואר בפילוסופיה.

"אני דובי" הוא אומר לי,
"אתה מה?"
"אני דובי, נו, באולמות אירועים אז כשמתחילים לרקוד, אני נכנס לתוך דובי עצום כזה ורוקד עם כולם, זה חמוד", אני מסתכלת עליו,
הבחור דובי. כל עבודה מכבדת את בעליה, גם כשהעבודה שלך זה להיות מסטול.

היה עדיף אם הוא היה מוכר את הגוף שלו, לפחות הוא היה טוב במיטה.
הייתה לי תחושה שיש לו זין קטן.
אמרתי לו, "אני בקטע של בנות..." לא הספקתי לסיים את המשפט וכבר יכלתי לשמוע איך עומד לו, "יש לך חברה והכל?" ,
"עוף לי מהפרצוף"
הוא הלך.
לא התעקש, לא התווכח, פשוט הלך.

אני מסתכלת סביב וכולן פאקינג כוסיות, עם השמלות הצמודות, והחיוכים הגדולים והלבנים, והחזה החצוף הקטן שעומד,
והתחת שאפשר לשחק עליו חמש אבנים,
והיריכיים המגרות האלו בצבע שוקולד,
מהבהבות ברגע ומתזזות לפי הקצב של המוזיקה המחרידה,

ליידי גאגא.

הייתי רוצה להזדיין עם ליידי גאגא.

"רגע את לא כותבת יותר?"
"אין לי על מה לכתוב"
"פשוט תכתבי"
"טוב"

תאשימו אותו.