דפיקות דלת הפרו את השלווה שלי. התיישבתי במיטתי והנחתי את הספר על השידה, "כן?", הוא הופיע לבוש טרינינג זכרי להפליא וחולצה מכוערת להחריד. "באתי לכתוב".
אז אמרתי לו, "תכתוב",
אז הוא כתב. הוא התיישב לידי והוציא מחברת עם כריכה אפורה ועיפרון אכול בקצה,
הוא התיישב על הרצפה מול המיטה שלי ובהה בדף. הוא תלה בו מבט שתולים באדם שאמר דבר מה לא במקום,
והדף לבטח הרגיש מאוד לא בנוח עם עצמו. פלא שלא הצליח לכתוב?
הדף הזה לא במקום.
הוא שתק, אני שתקתי. אין ספק שהייתה פה שתיקה.
הסטתי את מבטי.
"אתה רעב, צמא, משהו?"
"משהו" הוא אמר.
טוב. הדף הלבן זה הדבר הכי יפה בעולם, בגלל זה אני מסרבת לכתוב בדפים עם שורות. למה לכער כל דבר חלק ויפה?
--
יצאתי מהמקלחת. החדר קר, זרמים חדים של קור נשלחים דרך כפות הרגליים שלי אל קודקוד ראשי,
אני מפילה את המגבת ארצה ונעמדת עליה, המים החמים ממשיכים לטפטף ממני ואני מתכופפת אל הארון,
שולפת מכנס קצר וגופייה,
אני מרימה ידיים מעל הראש ונמתחת,
אני מסתכלת בבואת גופי העירום שבחלוני, השדיים שלי מזדקרים וצורתם העגולה נראת לי מושכת, לרגע חשבתי שאני מסתכלת במישהי אחרת.
אני חושבת על מישהו שמסתכל עליי בלי שאשים לב,
הוא בוהה בי מהחלון השכן, לא מאונן, לא. רק בוהה. מסתקרן. מה תעשה עכשיו,
סוקר בעיניו את צעדיי הלא מפתיעים בדרך להוויה אלטרנטיבית לבושה.
אני לבושה.
אני לבושה מבויישת מתביישת בבגדים.
---
הוא כותב.