דוסטוייבסקי זה לא

אני מוסר ההשכל. אני זו שלא למדה מטעויות. אני המוצר עם יותר מדי קילומטרים ויותר מדי תאונות ורואים עליי. וכמעט לא זוכרים אותי כשיצאתי מהמפעל בריח של חדש.
ותמיד יש את הבחור בפנים המופתעות שלא קרה לו כלום והוא מסתכל על הנזקים שלי בספקאמפתיהספקרחמים, ורק צבע ורוד התאבק מעליו כי גירד אותו מעליי ועכשיו ישנו הפח החשוף לכל ואין אחד שלא ינחש שנפצעתי. אני יכולה לצבוע מחדש, אבל כולנו יודעים, זה אף פעם לא בדיוק אותו הגוון. ומרחוק, זה נראה שאני שלמה וחדשה, אבל באור הרך של הבוקר שאחרי כשיחדור דרך השברים הקטנים בתריס, הוא ירכן מעליי וריכו המשכר יצמיד אותי אליו ובפיו תשאר המתכתיות שתחשוף את מה שיש מתחת לשיפוץ הזול.
בימים בודדים בסופי שבועות נמרחים, אני אשב בים והגלים יתקצפו אל מול שובר הגלים. והים הוא כמו הכל, 
הוא כמו האכזבה, והוא כמו העתיד, והוא כמו הפחד, והוא כמו האהבה, והוא כמוך, וכמוה, והוא כמו גומת החן שבין המותן למפשעה שלך, והוא כמו הטעם של העמק שבין השדיים שלך, וכמו החיוך שלך ביום קיצי, וכמו העיניים שלך כשאמרת שאת לא אוהבת יותר, 
אבל הוא לא כמוני. כי הים הוא כמו הכל כל הזמן ולא נשחק, הוא אותו דבר בריח של חדש, במיוחד דרך האור ברך דרך התריסים בבוקר שאחרי ואני עם נקודות כסופות על עורי, והוורידים שלי חשופים, 
ואני אופציה ב׳ והמציאות המאכזבת להתעורר אליה, וזה נמאס עליה, ועליך, ועליו,
ואותי תעזבו, אבל חולות הים עוד ישובו לנוח תחת כפות רגליכם.
ולא זוכרים איך כולם התגודדו, ונצמדו, ונשפו, וגנחו, 
ורק אני זוכרת בזמן שאני מתהפכת במיטה, רודפת אחרי שינה שלעולם לא אשיג, כי הסימנים שעוד נשארו מלווים אותי במקלחת, כשאני מורידה פריט אחרי פריט, באור מינימלי כשהתריסים סגורים, הווילונות מוגפים והמראה מלאה אדים. 
קר במקלחת. קצת לפני שהאדים ממלאים את החדר, הקרמיקה מפיצה קור אל העצמות שלי ואני רועדת. העור רוטט, מאיים להתפרק, להתלש מעליי, ולקרוע את החוט הדקיק ממילא שקושר אותי לשפיות.
וכמו שאני יודעת שעוד רגע מים חמים ילטפו אותי, אני השלמתי עם זה שהם לא יתפרו את פצעיי, ולא יחליקו את הטלאים שאני תופרת ולא ימציאו אותי מחדש.
הם ישטפו מעליי את מה שאפשר לשטוף, ויחליקו את מה שאפשר להחליק, ואני אבריש את השיער ואגלח את רגליי ואצחק מהבדיחות שלו. עד הבוקר הבא